מה שנועד לקרות

לא נולדתי עם כפית כסף בפה.

הכפית שלי הייתה מזהב, משובצת יהלומים והוחזקה בידי משרתים.

הייתה לי קרן נאמנות שלעולם לא הייתי מצליח לבזבז את כולה, ולא הייתי צריך לעבוד יום אחד בחיי, בטח לא בעבודה מהסוג שהיה לי.

אבל לא הייתי בעסקים האלה בגלל הכסף. זה היה למען הסיפוק האישי שלי. אהבה לעבודה שנעשית כמו שצריך.
איך הולך הפתגם על זה שלא צריך לעבוד יום אחד בחיים אם אוהבים לשבור אצבעות ולקבור גופות במקום שלעולם לא ימצאו אותן?

אולי התבלבלתי, אבל זו עדיין האמת.

אשת הבוס שלי קראה לי בריון, והיא לא טעתה. בתור הסגן של הבוס, עשיתי כל מה שהיה צריך כדי שהעסקים בבלאק ריזורטס ינוהלו כהלכה, וזה כלל לעיתים קרובות את האלימות שהזכרתי קודם, כי בווגאס לא חסרים אנשים שזה הגיע להם.

האנשים הנדירים באמת היו אלה שהגיעה להם הגנה.

כמו מילה.
שקרנית. גנבת. וקרן השמש הפסימית הקטנה שלי.

הכפית שהיא נולדה איתה ממש לא הייתה מכסף. היא אפילו לא הייתה ממש כפית, אלא מזלג חד־פעמי מפלסטיק שהיא נאבקה עליו, ותמיד עשתה את זה לבד.

אבל כל זה השתנה כשהיא התעלפה בזרועותיי.

היא קראה לי ענק.

אני רציתי שהיא תקרא לי דאדי.

שמש קטנה הוא הספר השני בסדרת בלאק ריזורטס של סופרת רבי־המכר ליילה פרוסט. רומן על פער גילים, קבלה, אובססיה ועל בחור ענק עם... לב ענק. זה סיפור על גיבורה שזקוקה לאהבה, לרוך ולתמיכה, ועל דאדי דביק ומתוק כמו סינרול שמוכן לאתגר. ניתן לקריאה גם כספר בודד.