גרושה, לא מתה

הסופרת פטרישיה הייסמית שזכתה לכינוי "מלכת הספרות האמריקאית של המאה העשרים", יצאה מזמן ממגירת ספרות המתח שאיתה היתה מזוהה וזכתה להכרה כסופרת החוקרת את אפלת הנפש ביצירות שאי-אפשר לכבול לשום סד של סוגה כזאת או אחרת, בדיוק כפי שעשה לפניה הסופר אדגר אלן פו. הבחירה של הייסמית לשהות בספריה בתוך נפשותיהם של גיבורים וגיבורות שמבצעים פשעים, ולהמשיך ללוות אותם, לעתים קרובות מתוך הזדהות, גם כשהם מנסים להתחמק מעונש, הפכה אותה לאחת החוקרות היסודיות והמעמיקות ביותר של שאלת "הרוע" בספרות המודרנית.

קריאת הינשוף, שיצא לאור ב-1962 וזכה למעמד של קלאסיקה מודרנית, נפתח בהצצה אל מטבח חמים ומואר. גיבור הרומן, רוברט פורסטר, מתאושש מגירושים קשים וממשבר נפשי, ומנסה לשקם את חייו בעיירה קטנה בפנסילבניה. ערב אחד, בעודו נוהג הביתה, הוא רואה אישה צעירה ויפה מבעד לחלון המטבח של ביתה. רוברט הבודד לא מצליח להתנתק מהמראה הביתי והמנחם וחוזר לשם לצפות בצעירה ערב אחר ערב. כשהוא מתגלה, אובססיות משונות נחשפות, והאירועים מתהפכים על פיהם ומטלטלים את העיירה כולה.

קריאת הינשוף הוא אחד הרומנים המשובחים ביותר של הייסמית. זהו רומן מפתיע, חסר רחמים ורב-תהפוכות, החוקר את המתח בין גברים לנשים ואת התפקיד שממלאים בו משיכה ארוטית, פנטזיה ואלימות. הוא עובד למסך שלוש פעמים ותורגם ל-22 שפות, ועם זאת מעולם לא תורגם לעברית. תרגומו המצוין של יותם בנשלום ואחרית הדבר המרתקת של דרור משעני על הסיפור שמאחורי קריאת הינשוף ועל הייסמית עצמה, יאפשרו לקוראי העברית להתוודע ליצירתה המגוונת של אחת הסופרות האמריקאיות החשובות והמשפיעות במאה העשרים. קריאת הינשוף הוא הרומן השלישי של הייסמית המתורגם לעברית, קדמו לו המשחק של ריפלי (כתר, 2003) וקרול (הוצאת דיונון, 2016). 

הספר הזה הוא בן לא חוקי למכלול הכרכים של בעקבות הזמן האבוד. הלית ישורון משכה בו מן המארג חוט אחד עומד־לעצמו: מופעיה של סבתו של המספר, המתחברים זה לזה, למן דפי הפתיחה, שבהם היא סובבת בגן בגשם השוטף, בָּזָה לחוקי הבורגנות הנשמרת־לנפשה וקווּצותיה נרטבות – דרך דפי מחלתה ומותה, המתורגמים כאן לעברית לראשונה – וכלה בשנים רבות לאחר מכן, שבהן הפשיל פרוסט שרווּלים ונהיה סופר, והוא מתייסר שסבתו, שחייו המוחמצים היו בשבילה מקור לצער, לא תדע כי סוף־סוף ישב לעבוד והוא מסיים את ספרו המונומנטלי.

סיפור מותה של הסבתא בעצם מתחיל להיטוות בסמוי מרגע הופעתה הראשונה, והיא הולכת ומתה בהדרגה לאורך שנים; זה אירוע מרכזי ב'זמן האבוד', שהמספר עד לו ומלווה אותו.

הסבתא מזדהרת כדמות השלמה ביותר במכלול של פרוסט: "סבתי השלמה באדם", ש"היתה הכל בחיי", ולעומתה נראים האחרים "יצורים חסרי ממש" – כך מתאר המספר את סבתו. דמותה היא מן ההתגלמויות המופלאות ביותר של חסד בין סבתא לנכד שאנו מכירים בספרות המערב, והדפים שייחד לה פרוסט, שהם מן היפהפיים שלו, כתובים ברוך ומתוך קרבה נרגשת, ששום דמות אחרת לא זכתה להם ממנו.

אבל הטקסט של פרוסט בספר זה אינו מעוֹר אחד. לפעמים הוא כמו נסחף להעמיד בקדמת הבמה קטעים שנונים, שהם מן הפסגות הקומיות שלו, הפוגות שהסיפור הסנטימנטלי אורב מאחוריהן.

הלית ישורון כותבת על התרגום: "חיפשתי לשון שתעביר את הנועם, את החיבה, את החרדה־להבהיל, שבהם נוקט הנכד בדבריו על אינסוף החום שמשפיעה עליו סבתו. פרוסט כותב אל־מול הטוהר של אם־אמו; אולי זה המאפשר לו לכתוב מֵאֲפֵלַת הנפש ולהישאר חי וצלול".