כאשר חיבר אריסטו את הרטוריקה, בשלהי המאה הרביעית לפני הספירה, הייתה אומנות הרטוריקה בשיא פריחתה. מעבר לשימוש הפעיל בכושר הדיבור בפוליטיקה ובמשפט, רווחו נוסחים כתובים של נאומים חשובים מן הווה ומן העבר, פרחו בתי-ספר לאומנות הנאום ומורים נודדים שהפיצו אותה. מיומנות הדיבור והשכנוע הייתה מרכיב הכרחי בחינוכו של כל אזרח חופשי. עם זאת עוררה הרטוריקה גם עמדות של חשדנות, ביקורתיות ואף של דחייה גמורה, בעיקר של מגמות דמגוגיות וספיסטיות שונות, שמצאו בה עידוד. הרטוריקה של אריסטו היא בבחינת ניסיון לסכם מסורת עשירה זו, לפתחה ולהתמודד בצורה שקולה עם בעיות שהיא מעוררת. הספר מבקש להוכיח כי הרטוריקה איננה רק מיומנות הכרוכה בתחבלנות זריזה, אלא היא דסיציפלינה מדעית לכל דבר, הכפופה לקריטריונים פילוסופיים. הוא מנסה לנקות אותה מן הסיגים שדבקו בה במהלך שנים של שימושים סופיסטיים ודמגוגיים, ולנסח באופן שיטתי את מכלול הידע והמומחיות שבהם אמור לשלוט מי שמועיד עצמו לקריירה ציבורית, על מנת שיוכל לייצג את עמדותיו ביעילות ובהגינות כאחד.
זהו ספר יסוד להבנת עולמו של אריסטו, להבנת דפוסי המחשבה הציבורית של העת העתיקה, להבנת התרבות היוונית, ולהבנת התהליכים התקשורתיים והלשוניים באשר הם.
הספר תורגם בידי גבריאל צורן, שהוסיף לו גם מבוא והערות.