אז מה הבחור הזה רוצה ממנה? "תראה", היא אומרת לו, במין בדיחה פרטית משלה, "אתה מבלבל אותי עם מישהי אחרת". "לא, לא", אומר הבחור. "אני משתמש בעיניים שלי ורואה, ומה שאני רואה זה שאת יהלום. צריך ללטש אותך, נכון, אבל בסוכנות שלנו יודעים איך לעשות בדיוק את זה". קטיה מביטה בו ומחרישה, איזה יהלום ואיזה ברווזים, הוא בטח לקח משהו קודם והעולם יפה בעיניו.
קטיה גדלה בקייב עם אמה וסבתה במשפחה דלה שאין בה גברים. יופייה הבולט מוביל אותה לקרירה של דוגמנות. היא חזקה ועצמאית, כמו שחינכו אותה להיות, אבל כשהיא פוגשת את ואדים, אוליגרך רוסי יהודי, נשוי ומבוגר ממנה, רצונו הטבול בניסיון ובהצלחות קודמות, אוסף אליו את רצונה, והיא מחליפה את מעיל הצמר הכבד בכפכפים וטישרט, נוסעת אחריו לתל אביב ומחכה שמשהו יתגשם.
הרומן היפהפה של שושי בריינר מוהל עצב עם הומור, היסטוריה עם סיפור אהבה, השפלה עם מאבק וקנאה עם סולידריות. הוא מפליג בתנועה חלקה על פני ארצות ושנים, עם הסיפור של קטיה ועם סיפוריהן של נשים נהדרות ורבות־עוצמה אחרות: סבתא אנה היא קופאית בסופר ובמשפחתה התערבב קצת דם יהודי. בצאתה לגמלאות היא מגלה את המיתולוגיה היוונית, וזו משנה לה את הראש; ויטה, אִימה של קטיה, המתקשה למצוא את מקומה במשפחה וחולמת על אהבה מוסקבאית; ואקסנה, אשתו של ואדים, שיש לה לב גדול וגם צבא קטן של מומחים לפלסטיקה, לתזונה, לכושר ולאופנה וזוג תוכים מסוג קקדו, שלא תמיד אומרים את הדבר הנכון.
אצל השחקן ארתור דיירסקי, אין באמת הבדל בין במה לחיים, בין זיכרון לדמיון, בין כאב לעונג. ארתור, שעלה לישראל בגיל 12, חי עם בת זוגו לאה בבועה עירונית רוטטת – שני שחקנים במבוך של מין, מילים ותשוקה – והוא סוחף את שניהם למערבולת של פינות לב חשוכות ואכזריות, כשלפתע צץ מחייו הקודמים דמיטרי, נחוש לצרוב אותו כמו כוויית קור.
האם החופש הטוטאלי, ההרסני, שארתור נטל לעצמו ביצירה ובחיים, ייחלץ לעזרתו הפעם?
מה שזוכרות הידיים מלהטט בעולם שבו שפה עשירה, הֶקשרים קלאסיים ועומק פסיכולוגי מתקיימים לצד קצב פרוע. יחד עם ארתור, עומר מאיר ולבר נע בין רוסיה לישראל, ובין תרבות שלא למדה לבכות לכזו שלא יודעת לשתוק. הוא מתבונן בארתור עוטה דמויות ומסכות ומביט עמוק פנימה אל תוככי נפשו ונפשנו.
הספר הזה לא נכתב כדי להשתייך למדף או לסוגה. הוא מבקש, כמו הגיבור שלו, רק לבעור.
עומר מאיר ולבר , יליד באר שבע, הוא מנצח, מלחין וסופר. ולבר מופיע תדיר על הבמות המכובדות ביותר בעולם, ומביא איתו קול אחר שמבקש לחרוג מהכללים ולסחוף את שותפיו ומאזיניו אל מקומות לא מוּכּרים ומסעירים. כמו העשייה המוזיקלית של ולבר, גם הכתיבה שלו מבטאת חיפוש נטול פחד אחר הלא מוגדר.
מה שזוכרות הידיים הוא הרומן השני של ולבר. ספרו הראשון, ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר , אודות מהגר אירופאי תלוש ופרובוקטיבי במדינת ישראל הצעירה, ראה אור בעברית בהוצאת קרן ובתרגום בהוצאות מובילות בגרמניה, צרפת ואיטליה. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס Cielo d'Alcamo לרומן מתורגם לאיטלקית.
המחיר שלנו:
77
₪
הלוואי שהיתה יכולה לברוח לאנשהו. להיות אמא ממש לא מתאים לה, כנראה. כל כך רצתה ילד. הפכה עולמות כדי ללדת. נכון ש"בעצב תלדי בנים", אבל איש לא אומר באמת מה הוא ה"בעצב" הזה. הכאבים של הלידה? לא. היום דפנה יודעת שאלה כאבים ממושכים יותר. כאבים על אובדן החופש. אובדן שאסור לדבר עליו. שקר מוסכם שעובר מדור לדור.
דפנה לא יודעת איך האימהות האחרות עושות את זה: חוזרות לעבוד בבגדים מחויטים ובנעלי עקב; מוסרות את ילדיהן למטפלות המשועממות שבגינה, או למשפחתונים, או לכל אותם מקומות שבהם מפקידים (או מפקירים?) ילדים כדי שיהיה אפשר לחזור לחיים, לקריירה, למעמד. כולן מסביבה עושות את זה, אבל דפנה לא יכולה.
פעם דפנה חלמה על קריירה אקדמית. אבל עכשיו, התזה שהחלה לכתוב על אימהות יהודיות בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה מעלה אבק על שולחן הכתיבה שלה. היא כבר לא שואלת למה התגייסו האימהות לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים. עכשיו היא יודעת: אחרי חודשים של האכלות וקימות בלילה ודאגות וכביסות וקיפולים, הקריאה לפעול למען הגשמת החזון של הקמת המדינה אפשרה לאימהות ההן לעשות מה שדפנה לא יכולה: להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואים משמימים.
דפנה אולי איבדה עניין בתזה שלה, אבל לא בסיפורים. כשהיא מגלה שגם סבתה, סבתא מאשה, התגייסה לצבא הבריטי, היא מתחילה לנבור בעבר, והשלדים שהיא מוצאת לא רק מאירים את דילמת האימהות שלה באור חדש, אלא גם מתבררים כעניין של חיים ומוות.
הרגליים של מרלן דיטריך הוא ספרה החמישי של רינה גרינולד .
המחיר שלנו:
67
₪