נוכח הים - יד שניה

"ילדה בסדר גמור הוא סיפור חייה של פרופ' רבקה כרמי, רופאה, חוקרת בעלת שם בתחום הגנטיקה והחינוך הרפואי ומנהיגה אקדמית – האישה הראשונה בארץ שכיהנה כנשיאת מוסד אקדמי מחקרי: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

בפשטות כובשת וביושרה נדירה כרמי מגוללת את קורותיה, השלובים בקורותיה של המדינה. היא מזמינה אותנו ללוות אותה, שלב אחר שלב, כבת לדור הישראלים הראשונים שעיצבו את דמותה של המדינה ברוח ערכי הציונות החלוצית, אך, ובה בעת, בלי לוותר על הגשמה אישית ושאיפה למצוינות.

כרמי חושפת לנגד עינינו את הבחירות המרכזיות שהיה עליה לעשות כדי לממש את האידאלים שלה ואת מאווייה האישיים והמקצועיים, מספרת על ההצלחות שקצרה, ולא פחות מזה, על המחירים ששילמה, מתוך מודעות מלאה.
זהו אחד מקומץ ספרים שנכתבו בעולם על ידי נשים ששירתו בהנהגה האקדמית הבכירה, שהיתה ועודנה סביבה גברית מובהקת, וכך אנו זוכים להצצה לתחום הניהול האקדמי מזווית ראייה ייחודית של אישה.

גם מבחינה זו ילדה בסדר גמור הוא ספר שיכול לשמש השראה לנשים החפצות לממש את עצמן, שכן הוא מדרבן נשים מוכשרות לצאת מאזור הנוחות שלהן, לשאוף, לכוון ולהגיע למקומות שבהם מתקבלות ההחלטות החשובות, ושם להשמיע את קולן ולהשפיע. זהו טקסט אישי, הפורש לפנינו חזון ודרך חיים בגובה העיניים, בגאווה ובלי התחסדות." / יגאל שוורץ

'נמר בהרים', ספר הביכורים של צור שיזף, הוא כניסה מרשימה לספרות העברית. את שני הרומאנים הקצרים שלו יש לקרוא, כמדומני, כיצירה אחת, רב - קולית, שה"מיתולוגיה" של מלכודת הנמרים היא בה צומת מלכדת. בשני החלקים - בדואים במידבר (הערבה; סיני), והשליטה מעוררת ההשתאות של שיזף בעוצמת הטבע וההווי (בנוסף למצבים החזקים של העלילה) קובעת הרבה בסיפור. ובראיה ראשונה, שני החלקים גם עשויים להיקרא כשני הפכים: באחד, בדואי המגדל בסתר את בנו הלא - חוקי, כמין שמורה של הפראות הבדואית העתיקה, מכין במשך שנים את הצעקה הגדולה שלו, את המאבק הבלתי - נמנע ואת הקרבתו הידועה - מראש - בעוד בניו האחרים, והוא עצמו, הפכו להיות בדואים מזוייפים "של יהודים"; ואילו באחר - "הפרוייקט" הגדול בדיוק הפוך, חלום נדודים לעולם הגדול, שמטיל בדואי על נכדו ה"לא - חוקי" (שנולד מזיווג זמום של בתו ונזיר נוצרי), ופיסגת החלום היא דווקא להכריחו להיות "טייס בחיל - האוויר הישראלי": בדואי של יהודים. אכן, פריצות גדר, אי - ציות לחוק של המדבר, הפרות טאבו ומאבק בחוק ובגבולות המדיניים, משותפים לאב - הסב הבדואים בשני הסיפורים. לכאורה - קריאת - תיגר של אדם נגד מחסומים ומסגרות: שתי "רומנטיקות" מנוגדות המתנגשות בחברה ומדינה. אבל אין זה ספר על בדואים, ופחות מכל זהו ספר המזדהה עם רומנטיקות נאיביות. לשני החלקים מיגרש תימאטי משותף: בדואים, ישראלים, נזירים - מעבר לכל מיתרס וזרות - מחפשים כולם משהו גדול, לגעת באיזו אמת גרעינית, להשיל קליפות - אבל כולם חיים, למעשה, "מיתולוגיות", מחוות סימליות, עושים מטאפוריזאציה של המציאות והזולת. השבר הסורי - אפריקני וסיני הקוסמופוליטית, המחליפה אדונים, מערבבים אותם זה בזה - אבל המיפגש עם האחר נידון להיות זרות של מיתולוגיות לא - מתיישבות, ולכן - כולם מרחפים, מנותקים, מגוחכים במישור הפראקטי, מסתערים בגמלים מקושטים. רפאל הבורח מעברו ומבקש "להתמלא" במידבר, פרדג' הבורח אל עתיד בנו, ועודד שכולו הווה וקלות פשוטה - הם אך שלוש וריאציות של ריחוף. טכניקת המסירה של הסיפורים (מונולוגים של הדמויות) מיטיבה לשרתו. יש מערכת - כפולה של שמות מקומות, ואותן לבני מציאות עצמן מנוצלות כחומר - גלם למיתולוגיות מנוגדות. וגם זו את זו קולטות הדמויות לא כממשויות לעצמן, אלא כחלק מ"נופים מטאפוריים". וכל מיתולוגיה שבויה כניגודיה. מיתוס המרחב הפתוח והחופש הפראי של הבדואי מגיע לפיסגתו במלכודת הנמרים הנסגרת: משמר המסורת מפר את חוק המידבר. הנמר - מוקד ההזדהות של הבדואי - הוא גם יריב שיש גאווה ללכוד אותו, כשם שהחופש בלי גבול עוקד את חייו של ראמאד, הבן הבדואי, בכבלים של יעוד. ולאנשי שמורות הטבע, המגדירים - ממפים - גודרים יש מיתולוגיה משלהם של חופש ומרחב ושל שמירת הצורות האמיתיות של הנוף, ובמסגרתה הבדואי הוא הפרעה מסיגת - גבול אך גם עצם מעצמי המדבר של "לורנס איש ערב". לכל צד - נמר בהרים משלו. שוב ושוב יש "אבות" מנהלים - בסתר (מוסא - עלי, יונתן, פרדג', רפאל...) ויש בנים מנוהלים "נעקדים", ויש אדוני - מקום מתחלפים, ולכל אחד יש "סוד", "אמת" חבויה (ויש פארודיה על כל זה בדמות המשטרה החשאית ולחישותיה) - אבל המנהלים האמיתיים הוא המדבר הסבלני שהופך לחול את הסודות, הדראמות, החלומות, הסמלים; או שוטף אותם בשטפון שמיד נעלם. והאירוניה של הספר היא האירוניה של המדבר. - מ.פ.