הבית הפסיכו-מרחבי נוגע במשמעויותיו העמוקות של בית המגורים מנקודת המבט של התיאוריות הפסיכואנליטיות, כמו גם של האדריכלות, התרבות והגיאוגרפיה האנושית. בספר זה מפתחת סיגל עדן אלמוגי רשת מושגית תלת-ממדית המתפרשת על פני מספר תחומים ולאורך שני צירים: ציר המרחב וציר הזמן.
בציר הזמן, הבית מתקיים בנפש לאורך החיים; הוא מחזיק את בית הילדות יחד עם שאר הבתים שגרנו בהם, ביתנו כיום, ואף את הבית האידיאלי המדומיין שאולי יהיה לנו בעתיד. בציר המרחב, הבית מסמן מיקום, קירות פיזיים ו"עשיית בית". במפגש בין שני הצירים נוצר "מרחב פוטנציאלי" המקיים בתוכו התלכדות של המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. הפרטי והציבורי נפגשים ומשתרגים זה בזה, תוך שילוב נקודות מבט ושפות תיאורטיות שונות, ובאופן הזה יוצרים מרחב "פרציבורי".
הבית, לפי המודל הפסיכו-מרחבי, מעצב ונכלל בתוך תבניות נפשיות בלתי-מודעות, עמוקות ובסיסיות המארגנות את החשיבה וההתנהגות, והן קשורות לבית הילדות וליחסי אובייקט מוקדמים. בתוך כך לבית משמעויות שונות ואקטואליות, החל ממקום המשמש כ"סביבה מחזיקה", ועד לתחושות זרות ואלביתיות שמתעצמות במיוחד בעת משבר.
מצב הקיצון של האלביתיות מיוצג על ידי היעדרו של הבית, אולם תחושת חסרוּת בית איננה מתייחסת לחוסר במבנה מגורים בלבד, אלא מתוארת כרובד נסתר של אחרוּת בתוך הבית ובתוך העצמי. מתוך הבנות אלו מוצע המושג "חוסן פסיכו-מרחבי" כביטוי ליכולת להתמודד ולהתאים את עצמנו לשינויים בסביבת המגורים בעקבות משבר. מפגש בין-תחומי נוסף מתפתח בהצטלבות של התיאוריה הפסיכואנליטית עם השדה הפמיניסטי; מרחב הבית מהווה כר פורה למשא ומתן, למאבקים, לקונפליקטים ולהסדרים מגדריים-מרחביים.