ירושלם הבנויה

מִמָּה אַתָּה בּוֹרֵחַ, שָׁאַלְתִּי אֶת רוֹכֵב הָאוֹפַנַּיִם.
מֵהַכֹּל, הוּא עָנָה.
בּוֹרֵחַ מֵהַבַּיִת, מֵהָאֱמֶת, מֵהַזְּמַן.
נוֹטֵשׁ אֶת הַיְלָדִים, הָאִשָּׁה, הַהוֹרִים, עוֹזֵב
אֶת הַמִּלִּים, הַסְּפָרִים, הַשִּׁירִים,
אֶת הַשָּׁעוֹת הָאֲרֻכּוֹת שֶׁל הַיַּלְדוּת.
מוֹחֵק אֶת הַבְּדִידוּת,
הַכְּמִיהָה, שׁוֹכֵחַ אֶת חֲלוֹמוֹתַי,
תְּפִלּוֹתַי, זִכְרוֹנוֹתַי, נוֹטֵשׁ אֶת שְׂפָתִי -
וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

בקצב הגוף הנע, בחושניות קיומו הפיזי של הרץ למרחקים ארוכים, של רוכב האופניים, של השחיין, מתקיימת שירתו של יקיר בן־משה בספר זה. לפנות בוקר, ברחובות העיר ובשבילי עפר הרריים, הוא מאמץ את גופו עד קצה גבול היכולת ומנסה לתת מנוחה לנפשו. בכל יום מחדש הוא כמו בורח מביתו ובה בעת מחפש את הדרך לשוב אליו. 

מה שנראה צפוי כמעט, הבחירה בספורט כדרך להתמודד עם משבר אמצע החיים, הופך בידיו של בן-משה למצע להרהורים קיומיים נוּגים ולשיר הלל לחיים גם יחד. יותר משכובד הגוף והגיל נותנים את אותותיה בשירתו, יש בה מן המקצב המוזיקלי של התנועה במרחב, מחדוות גילויו של הגוף מחדש, ממתיקות ההורוּת ומאהבת העברית, שאולי בה, בתום כל נדודי הגוף והמחשבה, הוא מוצא בית קבע.

למתוח את עורקי הבוקר הוא ספר השירה השישי של יקיר בן־משה.

רלי ויואב, שני סוכני שב"כ, נשלחים לכפר להתחקות אחר פעילות מוזרה המתבררת כמזימה על רקע לאומני.

במסעם בין ההווה ואל העבר הם מתוודעים לדמויות וטיפוסים שונים, שסיפוריהם נשזרים ומתפתלים אלה באלה ויוצרים יחד עלילה סבוכה ומרתקת.

פיתולים בוואדי הוא מותחן ישראלי המתרחש בכפר עין-חוד, מתנהל בשלושה מישורי זמן ובשני נראטיבים היסטוריים מקבילים, הישראלי והפלסטיני, ומשקף ברגישות ובהומור את מורכבות החיים בישראל.

זהו ספרה הראשון של רותי קולודני-לוי, ילידת תל אביב (1962), אדריכלית נוף ואומנית.

הלוואי שהיתה יכולה לברוח לאנשהו. להיות אמא ממש לא מתאים לה, כנראה. כל כך רצתה ילד. הפכה עולמות כדי ללדת. נכון ש"בעצב תלדי בנים", אבל איש לא אומר באמת מה הוא ה"בעצב" הזה. הכאבים של הלידה? לא. היום דפנה יודעת שאלה כאבים ממושכים יותר. כאבים על אובדן החופש. אובדן שאסור לדבר עליו. שקר מוסכם שעובר מדור לדור.

דפנה לא יודעת איך האימהות האחרות עושות את זה: חוזרות לעבוד בבגדים מחויטים ובנעלי עקב; מוסרות את ילדיהן למטפלות המשועממות שבגינה, או למשפחתונים, או לכל אותם מקומות שבהם מפקידים (או מפקירים?) ילדים כדי שיהיה אפשר לחזור לחיים, לקריירה, למעמד. כולן מסביבה עושות את זה, אבל דפנה לא יכולה.

פעם דפנה חלמה על קריירה אקדמית. אבל עכשיו, התזה שהחלה לכתוב על אימהות יהודיות בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה מעלה אבק על שולחן הכתיבה שלה. היא כבר לא שואלת למה התגייסו האימהות לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים. עכשיו היא יודעת: אחרי  חודשים של האכלות וקימות בלילה ודאגות וכביסות וקיפולים, הקריאה לפעול למען הגשמת החזון של הקמת המדינה  אפשרה לאימהות ההן לעשות מה שדפנה לא יכולה: להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואים משמימים.

דפנה אולי איבדה עניין בתזה שלה, אבל לא בסיפורים. כשהיא מגלה שגם סבתה, סבתא מאשה, התגייסה לצבא הבריטי, היא מתחילה לנבור בעבר, והשלדים שהיא מוצאת לא רק מאירים את דילמת האימהות שלה באור חדש, אלא גם מתבררים כעניין של חיים ומוות. 

הרגליים של מרלן דיטריך הוא ספרה החמישי של רינה גרינולד.