מה יש ברומן הקצר הזה "הסימפוניה הפסטורלית" של אחד מגדולי הסופרים הצרפתים במאה העשרים? מה מושך כל כך את אוהבי הספרות והקולנוע בארבע כנפות תבל לחזור ולהחיות את סיפורם של נערה עיוורת בודדה ושל כומר פרוטסטנטי שאוסף אותה לביתו לחיות משפחתו?
"הספרים שלנו לא היו סיפורים אמיתיים ממש על אודות עצמנו אלא דווקא על תשוקותינו הנוגות. ייחולים למעגלי חיים אחרים לעולם אסורים, על כל המחוות הבלתי אפשריות'', כותב ז'יד במבוא לסיפור "חתירה לאהבה", "כאן אני כותב חלום שהפריע רבות למחשבתי ותבע לעצמו קיום. תשוקה לאושר באביב הנוכחי ייגעה אותי. ייחלתי מעצמי לאיזו הנָצָה מושלמת יותר. ביקשתי להיות מאושר, כאילו לא היה לי דבר אחר להיות, כאילו העבר לא תמיד גובר עלינו, כאילו החיים אינם בנויים מן ההרגל של עצבותם, ומחר הוא המשכו של אתמול – כאילו אין נפשי חוזרת כבר היום לאחור, לעבר תלמודיה הרגילים, משעה שהשתחררה מחלומה. וכל ספר אינו אלא פיתוי מושהה." [אנדרה ז'יד]