גן החיות הציוני

אסטרטגיות גורליות, מפסגות יצירתו של ז'אן בודריאר, הוא ספר ההמשך לסימולקרות וסימולציה (הוצאת הקיבוץ המאוחד). בספר זה כבר לא מדובר בקדימות האובייקט, הדימוי, ובתקופתנו הסימולקרום (העתק חסר מקור), אלא בניצחון מוחלט שלהם, ביציאה משליטה ומבקרה, שגשוג חסר גבולות, אקסטזה תמידית של המערכות. 

האובייקט הוא כל מה שאינו סובייקט, והוא יכול להיות סופת טייפון, כיסא, הר, מחשב, דימוי, רומן וגם אלגוריתם, אייפון וכמובן סימנים. ואמנם, עולמנו מלא להתפקע באובייקטים מכל הסוגים, באינספור סימנים, והם יוצרים סדר חדש משלהם, שבו הם השולטים ואנחנו הנשלטים, ורק מתוך הזיה וחידלון הרוח אנחנו ממשיכים לתפוס עצמנו כאדונים. 

בספר זה מבקש בודריאר להיכנס לראשם של האובייקטים ולראות את העולם מנקודת מבטם, שכן לטענתו הם ישויות ערמומיות בעלות מערך התנהגותי משלהן. הוא מגלה את שפת הפתיינות שבאמצעותה הם מתקשרים ומתמרנים אותנו, ועומד על תכונות נוספות כגון היפוך, קיטוב, משחקיות, גורליות, פריצות, אדישות והליכה עד הסוף. אינדיבידואלים רבים בתקופתנו מאמצים התנהגות של אובייקט ולכן נראים לנו מופקרים: פוליטיקאים, אנשי עסקים, בדרנים, טרוריסטים, משפיענים ברשתות החברתיות וההמונים עצמם. במידה מסוימת כולנו קורבנות האובייקט וחבורתו; כולנו בני ערובה של הסדר הקיים. אם האינדיבידואל רוצה להישאר רלבנטי עליו לאמץ אסטרטגיות גורליות, שהן כללי הפעולה של האובייקט, ובכלל זה גם של הבינה המלאכותית. 

ז'אן בודריאר (1929–2007) הוא מגדולי האינטלקטואלים הצרפתים של המחצית השנייה של המאה העשרים. כתביו עיצבו ועדיין מעצבים את השיח בביקורת התרבות, החברה והמדיה. עד היום ממוקם בודריאר בקצה שוק הרעיונות, כיצרן של שיח מקורי ושנוי במחלוקת, אשר כנגד רצונו הפך אותו לסינונימי עם המונח פוסטמודרניות. 

במאה ה־20 – עידן פריחתה של התחבורה הציבורית – קמו חברות ספנות, נמתחו עוד ועוד מסילות רכבת ונכבשו דרכים חדשות. אלה אפשרו לרבּים לנוע בין ערים, מחוזות וארצות במחיר שווה לכל נפש ובקלות גדולה מתמיד וזימנו מפגשים בין חברות ומעמדות שונים. כיצד השפיע הדבר על יהודים ברחבי העולם ובישראל?

אסופת מאמרים זו ממלאה את החסר בחקר הניעוּת והשפעותיה על המרחב היהודי. היא בוחנת את השלכות התחבורה הציבורית על חייהן הפנימיים של קהילות היהודים הפזורות במקומות שונים, ועל קבוצות מסוימות בקִרבָּן; מתמקדת בחוויות הייחודיות של יהודים בהשתמשם בתחבורה ציבורית בימי שגרה ובמסעות ההגירה לאמריקה או לישראל; בוחנת את ייצוגיה התרבותיים של התופעה ומבררת את השפעותיה על היחסים בין קהילות של יהודים ברחבי העולם.

התחבורה הציבורית במאה ה־20 זימנה יחדיו קבוצות הגמוניה וקבוצות שוליים בחברה, והיה בכוחה להגדיר מחדש את מערכות היחסים ביניהן. היא בנתה יחסים וגשרים בין קהילות יהודים שונות ולעתים הדגישה מאפייני תרבות נבדלים. לתחבורה הציבורית היו גם היבטים לאומיים. להקמת מערכת תחבורה ציבורית יהודית עצמאית בארץ ישראל המנדטורית ובמדינת ישראל היו מניעים לאומיים, וכמו כל מערכת לאומית, גם לה יש מאפייני זהות ומקום.

כך, בין תחנותיו של ספר זה נחשפת היסטוריה רב־קולית ומרובדת של התחבורה הציבורית כמרחב חברתי, תרבותי ורגשי חשוב, אך שקוף לעינינו, בחוויותיהם של יהודים בעת החדשה. היה זה מרחב של תנועה, מפגש, ניידות והדרה, ששיקף את תהפוכות הזמן, וההתמקדות בו מאפשרת התבוננות אחרת בהיסטוריה היהודית.