"נכנסתי. הנוכחים, שהיו עסוקים בשיחות אחד עם השני, לא התייחסו. סרקתי את הרחבה, רושם בראש פרצופים חצי מוכרים מאירועים מפלגתיים, ומחפש למי ללחוץ יד בחום או לחבק חיבוק מיוזע וספוג או־דה־טואלט מהמדף של הבזול בסופר פארם. זה המקום של כל העסקנים, ותכף יגיע הזמן לעשות קצת פוליטיקה. המוזיקה נפסקה, ואל במה מאולתרת צעד איש קטן בחולצת וי שחורה. לא הצלחתי להזיז ממנו את העיניים. הוא נראה כמו גרסה של גבי עמרני שנופחה בלחץ אוויר. הוא צעד בעוז ולקח את המיקרופון של הבידורית שעמדה בצד הרחבה. זה נראה כאילו הוא הולך לשאת נאום, אבל למרבה השמחה והתדהמה, הוא התחיל לשיר."
זהו יומו הגדול של ערן בלום. הוא כבר במשכן הכנסת ומחכה להשבעה, בדקות הקרובות הוא יעשה את המעבר הגדול ביותר של חייו – לא עוד יחצן דהוי, אלא איש ציבור, אחד מ־120 הנבחרים של ישראל. אבל משהו מעכב אותו. ערן לא מצליח להגיע להשבעה של עצמו ובמקומה הוא מוצא את עצמו מספר לבחור זר כמה נמוך צריך לרדת כדי לשבת על כורסאות עור הצבי של מליאת הכנסת.
המתמודד לוקח את הקוראים למסע אל נבכי הפוליטיקה הקטנה של המפלגות הגדולות. אל הפריימריז, אל החדרים החשוכים של קבלני הקולות, אל הדילים המושחתים והיחסים הרקובים שעושים את הפוליטיקה הישראלית. ניר הירשמן רוב, מתמודד כושל בפריימריז בעצמו, מספר בהומור ובחדות על עולם שבו מילים הן הסוואה, מחמאות הן סכינים, והקרבת קורבנות היא פרקטיקה יום־יומית. המסע שעובר ערן בלום הוא מסע לפסגה ולהצלחה – או שלא
לאחר שהשיג את שיא העולם בפוליטיקה למרחקים קצרים והיה למועמד הראשון שזכה ל־10,000 קולות בפריימריז ראשון ולא נבחר לכנסת, עזב ניר הירשמן רוב את המרכז וברח לרמת הגולן כדי לכתוב את הספר הזה. בימים אלה הוא מתמקד בגידול שיחי תה וטיאטוא שערות כלבים. המתמודד הוא ספרו הראשון.