השטן לובשת פראדה - לורן וייסברגר

רינְטָארוֹ נאצוּקי הוא תלמיד תיכון ביישן שמתגורר עם סבו, בעל חנות ישנה לספרים משומשים. החנות, עם מדפיה עמוסי הספרים שמגיעים עד לתקרה, משמשת לרינטארו מפלט והוא מבלה בה שעות מאושרות רבות. כאשר הסב הולך לעולמו באופן פתאומי, רינטארו נותר לבדו בחנות וחושש שייאלץ לסגור אותה. יום אחד מופיע בחנות חתול מדבֵּר, שמספר לרינטארו שהעולם מלא בספרים נטושים ונטולי אהבה, והוא מחפש מישהו שיעזור לו להציל אותם.

רינטארו ובת כיתתו, סאיה, יוצאים עם החתול לשלושה מסעות מלאי הרפתקאות כדי להציל את הספרים הבודדים. אל המסע הרביעי והאחרון יוצא רינטארו לבדו כדי להציל את סאיה. תוך כדי כך, הוא לומד על תוצאות מעשיו, ומבין שבכוח אהבתו לספרים, הוא הצליח לחולל שינוי אמיתי.

החתול שהציל ספרים הוא רומן כובש לב שישמח כל מי שבשבילו ספרים הם הרבה יותר ממילים המודפסות על נייר.

הספר הזה הוא בן לא חוקי למכלול הכרכים של בעקבות הזמן האבוד. הלית ישורון משכה בו מן המארג חוט אחד עומד־לעצמו: מופעיה של סבתו של המספר, המתחברים זה לזה, למן דפי הפתיחה, שבהם היא סובבת בגן בגשם השוטף, בָּזָה לחוקי הבורגנות הנשמרת־לנפשה וקווּצותיה נרטבות – דרך דפי מחלתה ומותה, המתורגמים כאן לעברית לראשונה – וכלה בשנים רבות לאחר מכן, שבהן הפשיל פרוסט שרווּלים ונהיה סופר, והוא מתייסר שסבתו, שחייו המוחמצים היו בשבילה מקור לצער, לא תדע כי סוף־סוף ישב לעבוד והוא מסיים את ספרו המונומנטלי.

סיפור מותה של הסבתא בעצם מתחיל להיטוות בסמוי מרגע הופעתה הראשונה, והיא הולכת ומתה בהדרגה לאורך שנים; זה אירוע מרכזי ב'זמן האבוד', שהמספר עד לו ומלווה אותו.

הסבתא מזדהרת כדמות השלמה ביותר במכלול של פרוסט: "סבתי השלמה באדם", ש"היתה הכל בחיי", ולעומתה נראים האחרים "יצורים חסרי ממש" – כך מתאר המספר את סבתו. דמותה היא מן ההתגלמויות המופלאות ביותר של חסד בין סבתא לנכד שאנו מכירים בספרות המערב, והדפים שייחד לה פרוסט, שהם מן היפהפיים שלו, כתובים ברוך ומתוך קרבה נרגשת, ששום דמות אחרת לא זכתה להם ממנו.

אבל הטקסט של פרוסט בספר זה אינו מעוֹר אחד. לפעמים הוא כמו נסחף להעמיד בקדמת הבמה קטעים שנונים, שהם מן הפסגות הקומיות שלו, הפוגות שהסיפור הסנטימנטלי אורב מאחוריהן.

הלית ישורון כותבת על התרגום: "חיפשתי לשון שתעביר את הנועם, את החיבה, את החרדה־להבהיל, שבהם נוקט הנכד בדבריו על אינסוף החום שמשפיעה עליו סבתו. פרוסט כותב אל־מול הטוהר של אם־אמו; אולי זה המאפשר לו לכתוב מֵאֲפֵלַת הנפש ולהישאר חי וצלול".