10 דברים שכדאי לדעת על מספרים - קולין סטיוארט

מה אם היתה דרך למדוד את הגיל הביולוגי שלנו? ומה אם היו אסטרטגיות להאט את תהליך ההזדקנות או אפילו לסובב את מחוגי השעון לאחור? ד"ר מורגן לוין, מחוקרות ההזדקנות המובילות בעולם, עונה על שאלות אלה בעבודה פורצת דרך מהמעבדה שלה באוניברסיטת ייל.

לוין חושפת כאן לראשונה את השיטה שפיתחה למדידת הגיל הביולוגי – הגיל שבאמת קובע מתי יופיעו מחלות הלב, הסוכרת או הירידה בזיכרון. על בסיס מדע אפיגנטי עדכני (מדע העוסק בהשפעת הסביבה על הגנים שלנו), היא מראה איך כל אחד מאיתנו יכול לגלות בן כמה הגוף שלו באמת, ואיך אפשר להאט, ואפילו להסיג את מחוגי השעון לאחור.

בספר תמצאו:

• תוכנית אישית לאכילה, פעילות גופנית ושינה המכוונת להארכת תוחלת הבריאות – השנים שבהן אנחנו חיים, לא רק הרבה, אלא גם בבריאות טובה.
• הסבר פשוט איך הגבלה קלורית וצום לסירוגין מפעילים מנגנוני תיקון פנימיים ומאִטים הזדקנות. בבחינת אכול מעט, חיה יותר.
• דרך לבחור מה עובד בשבילך – כי אנשים שונים מזדקנים בקצב שונה.
• כלים מעשיים למעקב אחר ההתקדמות, כדי לדעת שהגוף באמת נעשה צעיר יותר.

זה לא עוד ספר "תזונה". זה מדריך מעשי שמחבר בין מדע מתקדם לחיים היומיומיים כדי שנישאר חזקים, חדים ובריאים יותר לאורך זמן.

מורגן לוין היא חוקרת ראשית במעבדות אלטוס ומרצה בכירה באוניברסיטת ייל. המחקר שלה מתמקד במדעי ההזדקנות הביולוגית ובפיתוח "שעונים" אפיגנטיים למדידת גיל. כתיבתה מתפרסמת בכתבי עת מובילים, בין השאר ב-CNN, BBC, Time Magazine, The Guardian, Newsweek ובאתר HuffPost.

"מסע מרתק במדע ההזדקנות, עם מידע על מה אנחנו יכולים לעשות כדי להאט אותה!" – קארה פיצג'רלד, מחברת רב המכר YOUNGER YOU

גלו את שלושת סוגי האהבה
ואת הסוד למציאת האחד או את האחת שנועדו לכם באמת.

אנחנו אוהבים ואוהבים שוב – וליבנו נשבר, אבל אנחנו מצליחים לגלות את האומץ לנסות שוב.

קייט רוז, בספר מעמיק ומלמד זה, המומחית למערכות יחסים, מובילה את הקוראים לאורכה של דרך שבסופה יגיעו להבנה עמוקה יותר של עצמם ושל רצונותיהם, וימצאו את הלהבה התאומה שלהם.

לדברי רוז, האהבה היא מסע של גילוי עצמי וכל מערכת יחסים שאנחנו מקיימים נועדה ללמד אותנו משהו שאנחנו חייבים ללמוד על עצמנו ועל מה שיגרום לנו להגיע לאושר האמיתי.

אנחנו חווים בחיינו שלושה סוגי אהבה:
עם חבר הנפש אנחנו מתוודעים לחלום האהבה, אולם באופן כלשהו אנחנו מגלים ש״חיים באושר ועושר לעד״ לא נועדו להימשך לנצח. אנחנו עושים את כל המאמצים להצליח באהבה הקארמתית שלנו, אך לעיתים קרובות איננו באמת שואלים את עצמנו אם אהבה זו אכן נועדה לנו. על אף הכאב להודות בכך, אהבה זו, שנראתה נכונה בהתחלה, עם הזמן מתגלה כלוקה בחסר. הלהבה התאומה מגיעה לחיינו לעיתים מאוחר ולעיתים איננו אפילו יודעים אם זוהי באמת אהבה משום שהיא קלה כל כך. זאת האהבה שתסייע לנו לקבל את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו, מכיוון שזהו תפקידן של הלהבות התאומות.

בספר אפשר להתאהב רק שלוש פעמים מראה לנו קייט רוז שהסוף המאושר איננו זהה לסוף באגדות, אבל הוא קורה למרות הכול.

אני רק רוצה חברה. מישהי שאוכל לספר לה על הדאגות והשמחות של היום־יום... מישהי שלא תסגיר את סודותי. בן אדם לעולם לא יוכל להיות חברה כזאת, לכן בחרתי ביומן.

כך נולד ב־1939, על רקע אימת מלחמת העולם השנייה, מסמך תמים וטהור הכתוב בכישרון גדול, המנצנץ מתוך החשכה ומהדהד את התבגרותה, תקוותיה וחלומותיה של נערה. את היומן כתבה רניה שפיגל שנולדה ב־1924 למשפחה יהודית בדרום־מזרח פולין.

עם פרוץ המלחמה עוברת רניה עם אחותה הצעירה אליזבת אל סבן וסבתן בפשמישל שבדרום פולין, בעוד אמם נותרת בוורשה. הניתוק מן האם ומציאות הכיבוש הגרמני הופכים את היומן לתיעוד חי של ימי ההתבגרות בצל מלחמה: שיעורים וחברות; התאהבות בנער זיגוֹ; כמיהה בלתי פוסקת לאם שנקרעה ממנה – והכול בין פצצות וצבאות פולשים. רניה חלמה להיות סופרת, ועמודי היומן שזורים בשירה חדה ומרגשת.

כמו אצל אנה פרנק, תהפוכות המלחמה וחיי האימה של היהודים תחת שלטון הנאצים גולשים לכתיבה הפרטית, היומיומית של רניה. עם הקמת הגטו בפשמישל נכפית על רניה הכניסה אליו. זיגוֹ מצליח להבריח אותה ולהסתירה בבית הוריו, אך לא מצליח להצילה. ביולי 1942 נקטעים כתביה. השורות האחרונות נכתבות בידי זיגו, לאחר שרניה נרצחה בידי הגסטפו.

יומנה של רניה תורגם מן הפולנית המקורית, וכולל דבר פתיחה, אחרית דבר והערות מאת אחותה שניצלה, אליזבת בלק. זהו מסמך היסטורי נדיר – וקולה של רניה שפיגל ממשיך לחיות דרך יופיין של מילותיה ודרך אהבתם של אלה ששמרו על מורשתה.