דו־שיח בין אם ובִתהּ. האם שרדה כילדה בשואה, כנגד כל הסיכויים, ודבריה מובאים בספר בצורת עדות מטלטלת, עדות שניתנה עם תום המלחמה. עם השנים הייתה לאם שורדת עם סוד גדול. בִּתהּ, שכמהה לדעת את סודותיה, מתבוננת בבגרותה על האם, מתכתבת עם עדותה ומרגישה שיש לה ולאֵם ברית, ברית של סוד. העדות, הסוד, הטקסטים של האם והבת, שזורים אלה באלה בספר, כמו גם בחיים. האם נוכחת אך גם חסרה בחיי בִּתהּ... מהשוֹאה במלחמת העולם השנייה ועד ה-7 באוקטובר 2024.
האֵם: "אוקטובר 1942, ירדתי מהרכבת והלכתי לבית של ראש העיר הקודם, מלפני המלחמה, חבר של אבא שלי. סיפרתי לו מה שקרה להורים שלי ולכל האחרים שהיו אִתנו בבית, ואמרתי שאני לבד עכשיו ושלפני שאבא שלי מת הוא אמר לי שאני אציל את עצמי ושראש העיר יעזור לי. לאיש קראו סטניסלב וולסקי. הם אמרו לי לא לדבר עם אף אחד בגלל שמישהו יכול לגלות שאני ילדה יהודייה בת 9... ...לא הייתי מאושרת מזה שנשארתי בחיים. כל החיים שלי חייתי עם שקרים. מאז שהייתי ילדה נאלצתי להתרגל לשקר, גם כשהתחלתי ללכת לבית־הספר סיפרתי שם כל מיני שקרים."
הבת: "אני רצה והדמעות אינן נעצרות. במורד הרחוב הריצה מהירה יותר, אני רק רוצה להגיע כבר הביתה. אני נכנסת כמו רוח סערה, אימא פורשת את ידיה לצדדים לאסוף אותי אל חיקה, ואני הודפת אותה. בכיי גובר ואני מטיחה בה, 'תוכיחי לי שהיית ילדה, תראי לי צילום שלך, אני רוצה לראות אם הייתה לך אימא, אם היה לך אבא ואחים. אולי אף פעם לא היית ילדה? אני לא מאמינה לך.' אני רק בת 9 אבל רוצה לדעת, להבין מי זאת אימא שלי..."
תחיה הברמן-גלס היא הבת שניסתה כל ילדותה לגלות, להבין, לדעת. שאפה לתקשורת אחרת מעבר ל-"הכול בסדר". כחלק מדרכה המקצועית, הקימה לאורך השנים קבוצות רבות של אימהות ובנות-עשרה: "אימא-בת-ברית". במסגרתן ניסתה להדק את הקשר, את התקשורת, את השיח המקרב והמהותי בין הדורות.