קברט חירייה - עירית קאופמן דנקנר

קשר מפתיע נוצר בין שני נוכחים בלוויה: במאי-מחזאי ידוע, ששנות פעילות רבות מאחוריו, ואישה חידתית הצעירה ממנו בשנים רבות. באופן מסתורי-כמעט מושכת האישה את הבמאי לביתה, ושם, על אחד הקירות, נגלית לו תמונת אישה. האישה מוכרת לו. 

תמונת האישה שעל הקיר היא המפתח לסיפור כולו, אבל היא טומנת בחובה תמונה נוספת – תמונתו של הבמאי עצמו, שהייתה תלויה על קיר אחר בבית אחר. 

אט-אט פורשת האישה הצעירה את הסיפור, סיפור הקשור בעברו של הבמאי ובלילה סוחף אחד, בג'יפ צבאי. הסיפור, שהודחק בזיכרונו של הבמאי, ורק עתה הוא שב ועולה, מקבל חיים חדשים בשעה שהוא מסופר מפיה של האישה הצעירה. בדיאלוג הזהיר שנרקם בין השניים, כשיחה הנעה בין שתיקה לדיבור, עולות שאלות על חיים שכבר נחוו ועל כאלה שעוד אפשר לחיותם, על כתיבת הסיפורים של חיינו. 

זהו סיפור על תשוקה ועל מוות, סיפור שכמו מבקש לא להיקבר עם המתים. כדברי הסופר האמריקני ויליאם פוקנר בספרו "רקוויאם לנזירה": "העבר לעולם איננו מת. הוא אפילו לא עבר."

צביקה ניר הוא סופר ומשורר, מכהן בשנים האחרונות כיו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל. ספריו הקודמים: אלוהי התשוקות הבוערות, אמת, אוטהון, זמן הלב, היד שהוציאה אותי להורג (כולם בהוצאת הקיבוץ המאוחד). 

"לפעמים אני מסתכלת על אבא שלי כאילו הוא תוכנית בנשיונל ג'יאוגרפיק"

אבא של נעה היה רק בן 62 כשאובחן עם דמנציה. 

ברומן הגרפי האוטוביוגרפי כמה זה חמור אנחנו מצטרפים לקומיקסאית נעה כ"ץ למסע אינטימי ומעורר הזדהות, מלא חמלה, הומור וחן, על ההתמודדות עם דמנציה מנקודת מבט של בת המטפלת באביה החולה. 

זהו סיפור מכמיר לב, מנוסח היטב ומאויר להפליא על זיכרון ועל אובדן, על היפוך תפקידים בין הורים לילדים ועל החיים עצמם. 

נעה כ"ץ (ספר הציפורים) היא מאיירת וקומיקסאית. זהו ספרה השישי. 

שחר היא לא בדיוק צעירה ישראלית טיפוסית. היא מעריצה של המשוררת רחל, ועובדת במוזיאון קטן בעמק, שבו היא מספרת בהתלהבות לקבוצות של חיילים וצעירים מ"תגלית" על החלוצים שהגיעו לשם מאה שנים קודם לכן.

שחר מכירה את סיפוריהם של כל ראשוני העמק, אבל מכולם היא אוהבת במיוחד את עטרה שטורמן, אלמנתו של איש "השומר" חיים שטורמן: עטרה שהיתה בחוות העלמות, עטרה שרחל בכבודה ובעצמה העניקה לה את שמה, עטרה שלמסכת ייסוריה לא היה סוף. לכן כאשר עטרה שטורמן נעלמת יום אחד בלי להותיר זכר – לא באינטרנט, לא במוזיאון שבו התנוססה תמונתה, לא בספרים שבארכיונים ואפילו לא בבית הקברות של הקיבוץ – שחר לא יודעת את נפשה. היא פונה לחוקרים של תולדות הציונות, והם פוטרים אותה בבוז בזה אחר זה באמירה שעטרה שטורמן היא בדיה, פרופגנדה של הממסד. הרי אישה כזאת, גיבורה שנשאה את השכול בגאון ושאין תחנה ציונית שפסחה עליה, בוודאי מעולם לא היתה אלא משל היתה. 

היתה או לא היתה? גם שחר מתבלבלת. הרי קל כל כך למחוק ולהעלים. כולם אומרים לה, הניחי לעטרה. אבל איך אפשר להניח לאישה כזאת, גדולה מהחיים?

חמושה בפלייליסט של דורית ראובני, שחר יוצאת לשנות את ההיסטוריה – ולשמר אותה.

אגדת עטרה הוא מעשה ספרותי נועז ויוצא דופן ששוזר את ההיסטוריה הציונית בפנטזיה ברומן רב־פנים שהוא בה בעת מצחיק, מעורר, ושובר לב.

ספריה הקודמים של דפנה ברשילון, הדבר הכי יפה ורוסלקות, זיכו אותה במלגות ובפרסים. אגדת עטרה הוא ספרה השלישי.