היסוד הנפשי - עמיחי שלו

ארוחת ערב

אַתָּה רָצִיתָ חֲבִיתָה עִם תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

אֲנִי רָצִיתִי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה עִם בָּצָל, בְּלִי בֵּיצָה

לֹא הִצְלַחְנוּ לְהַסְכִּים.

לָקַחְתָּ לְךָ סַכִּין וּמַזְלֵג מִן הַמְּגֵרָה

אֲנִי הוֹצֵאתִי כַּף.

נְשִׁימָתוֹ שֶׁל כַּדּוּר הָאֲדָמָה הַמִּסְתּוֹבֵב כְּבֵדָה

וּבַמַּחְזוֹר הַפּוֹעֵם כָּתוּב שׁוּב חֻרְבָּן.

הָאֲוִיר מוּצָק, נִשְׁאָר בְּצוּרַת הַגּוּף

אִם נַעֲבֹר דַּרְכּוֹ, נוֹתִיר חוֹתָמוֹת אֲנִי מְאֻבָּנוֹת אַחֲרֵינוּ.

לְאָן נֵלֵךְ מִכָּאן?

"אֵין לָדַעַת מָה יִקְרֶה בַּשָּׁעָה הַבָּאָה", כותבת רינה לבנון, בספר ביכורים מרענן ולופת. חוסר הידיעה הזה, שהופך למצב קיומי של ממש, מעמיד את הדוברת בשירים בגובה עיניהם של ילדיה המבקשים שתעניק להם בטחון. אלא שלבנון מציעה דבר מה אחר – כנות מפליגה והתבוננות אמיצה: "אֲנִי רַק יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ עַכְשָׁו". ביד אמן, מצליחה לבנון לשרטט את נקודת שיווי המשקל המתערער ברגעי פחד, אכזבה ונטישה, ולשמוט את הקרקע תחת רגלי הקורא.

מול חוסר האונים הזה, מציעים השירים שני ערוצי פעולה. הראשון הוא הרחבת המבט החוצה, אל העצים, הפרחים ועונות השנה, שהופכים לעדויות לחיים ולכוחם לגבור על המשבר: "סַיְּפָן חָרְפִּי וָרֹד פּוֹרֵחַ פִּתְאוֹם / בְּלֵב תְּעוּקַת הַסְּתָו". השני הוא החיבור לדמיון. לעיתים הדמיון הזה מעמיד תמונות במימדים מיתיים, ולעיתים הוא מייצר אפקט קומי וגרוטסקי ביחס למה שנדמה תחילה למאיים. בשני המקרים, הוא מאפשר לה לעצב מחדש את יחסה אל העבר ולהתייצב באומץ מול ההווה והעתיד.

יוני דוד

רינה לבנון היא יוצרת בין-תחומית, יזמית ואשת-חינוך. מכהנת כְּרַבַּת-קהילה וחיה עם משפחתה על שפת השבר הסורי-אפריקני, בעמק החולה שבגליל העליון. חתך הזהב הוא ספרה הראשון.

״גם אני ניסיתי לברוח מכאן. רציתי לטפס מהבור, לצאת מליפתא. אבל המקום הזה שואב, שואב בעיקר אנשים מהסוג שלנו."

איפה שמתחיל הפרא הוא רומן טורד מנוחה המתרחש באזור הסְפר של גיל ההתבגרות, במרחב פרוץ שבו קווים נחצים והסדר מתערער. רגע אחד גיבור הספר הוא משה משכונת גילה, ובמשנהו הוא משי שגר בחורבה בקצה העיר יחד עם קבוצה של נערים שכל אחד מהם אבוד על פי דרכו. הוא מוכן לעשות כמעט הכול בשביל לבנות מחדש "בית" בגן העדן המתפורר הזה, אך בורות עמוקים, חיצוניים ופנימיים, מאיימים למוטט הכול. הגבולות בין נקי למטונף, בין יפה למכוער ובין מין לאהבה מתרופפים ונקרעים אט־אט, ועליו ללמוד לטרוף, ומהר – לפני שייטרף בעצמו. 

הכתיבה של עמרי גנשרוא פורעת את הסדר הקיים בחן בלתי רגיל. החופש השפתי שלה נשען על היכרות מעמיקה מאוד עם העברית, והמחול הסוער שהיא מחוללת עם השפה הוא עלילה יפהפיה וכובשת בפני עצמה. 

זהו רומן הביכורים של עמרי גנשרוא – סופרת ומשוררת צעירה, זוכת פרס רחל נגב לשירה לשנת תשפ"ד, וירושלמית שעוסקת בחקר שפות, תרגום ומפגשים בין־תרבויות באוניברסיטה העברית. 

הספר נכתב במסגרת תכנית "רזידנסי טחנת הרוח" בתמיכת משכנות שאננים ובסיוע קרן ברכה וקרן ירושלים.

קבוצת חברים שנפגשת בחתונה בימי מלחמה, משולש אוהבים שמגיע לקיצו בהלוויה, אישה שמחליטה לכרות את השדיים, גבר שמנסה להשלים תחרות שחייה שמעולם לא התרחשה, נגנית שמנסה למצוא את הסרעפת מתוך געגועים לסבתה – עשרת הסיפורים שבקובץ נימים של תפוז מגוללים רגעים קצרים בחיים של דמויות ההולכות לאיבוד בתוך שבילי פרדס, בסמטאות ירושלמיות או בשדרות רחבות של עיר זרה ורחוקה. חלקם סיפורים סוריאליסטיים שמספרים באופן הגיוני מעשים לא הגיוניים, וחלקם ריאליסטיים הכתובים כממואר – אבל כולם סיפורים בדיוניים העוקבים אחר דמויות שתקועות במבוי סתום כלשהו, שמתעקשות לשוטט בתוך מבוך, עד שלבסוף הן שוכחות שצריך לחפש את דלת היציאה. 

ים טרייבר (ילידת 1994) היא דוקטורנטית לספרות השוואתית באוניברסיטת הרווארד. סיפור קצר פרי עטה נבחר כסיפור מומלץ בתחרות הסיפור הקצר של עיתון ״הארץ״ ב-2022. זהו ספרה הראשון.