הוא ראה ציפור מנתרת אליו, קטנה-קטנה, ולכד אותה בכף ידו, הוא רצה להסתכל בה מקרוב. כששב והניח אותה, היא פרשה את כנפיה הקטנות, פערה את מקורה הקטן, פרפרה ושבקה חיים. הרוצח עמד לו נבוך ואז פנה והלך משם בחיוך כנער גמלוני שלא הצליח לגעת בָּעדין בְּעדינות." בשורות האלה, החותמות את הסיפור המאוחר "רודיה", חבוי דיוקן עצמי קטן של הסופר השווייצי רוברט ואלזר ושל כתיבתו. אדם מבוגר כתב אותן, ובכל זאת עדיין היה כנער גמלוני שכל ימיו משתוקק לגעת בדברים העדינים בעדינות, נוגע, מרפה ושוב נוגע, וחושש שמא יהרוג אותם, ואולי כבר הרג – והוא נבוך ומחייך.
כזה כנראה היה האיש הבודד ואלזר, שיצירותיו לא זיכוהו בהצלחה המיוחלת אלא שנים רבות אחרי מותו, והוא הלך ודעך באלמוניות הספרותית שנכפתה עליו. וכזו היא כתיבתו: רגע רושמת בעיפרון דק (כי ואלזר אהב לכתוב בעיפרון) את הזעיר ואת השולי ואת הלא כלום, ורגע מועכת אותו בקשקוש של אותו עיפרון עצמו שכמו קהה בינתיים ואולי אף נשבר מעוצם הלחיצה של האוחז בו.
הקובץ מציע שיטוט בשלושת העשורים של הסיפורים והרישומים שנכתבו ככה, מ-1901 עד 1932-1931. זה שיטוט אקראי על פי טעמי האישי, ולא התוודעות שיטתית, שממילא זרה לסופר וליצירתו. כי ואלזר היה רוב ימיו משוטט מובהק – על פני נופים, אנשים וחפצים, בחדרו וברחובות ערים ובחיק הטבע, וגם במלאכת הכתיבה שרשם בה את החוויות מטיוליו והוסיף לשוטט הנה והנה בין היגיון לאבסורד, בין אירוניה ופרודיה לתמימות של ילד קטן, בין שפה מעודנת לקלישאות ריקות, בין דיבור ישר ופשוט לכתיבה מפותלת, ואף מגושמת או נמלצת – ספק שמח לצפצף על כל הגבולות וההייררכיות וספק ירא לבחור בין כלים שאין הוא בטוח בתוצאות השימוש בהם, שמא יחנקו וימיתו את הדברים הקטנים, החשובים לו כל כך.
אילנה המרמן