שבע מכשפות - דודי אפשטיין

איך אפשר להמשיך להאמין באנושיות אחרי טבח 7 באוקטובר? האם אפשר להיות גם חזק וגם מוסרי? האם ישראל עדיין שייכת למערב? מה באמת מציעים לנו הימין והשמאל בישראל? ואיך כל זה קשור לזהות יהודית ולייעוד היהודי? 

לנוכח האכזריות של טבח שמחת תורה, והפציעה המוסרית שגרמה לנו האלימות שאנחנו חיים בתוכה, מוּסר תחת אש מבקש להפנות את המבט לערכים ולמוסר המכוונים את האסטרטגיה של ישראל בשעות מלחמה ושלום. 

במשך אלפיים שנות גלות העם היהודי לא נדרש לקונפליקט העתיק בין מוסר לכוח, אבל מאז 1967 הולך ומתגבר הצורך בבירור הנושא. ישראל קמה על בסיס זיקה למערב, אבל מצויה במזרח התיכון, ונדרשת להכרעות בעולם המצוי במשבר בין ליברליות, שהסלימה לכדי פרוגרסיביות מטורללת, לבין פופוליזם לאומני ימני.

במאבק בין תביעה מוסרית לשוויון ולזכויות משמאל, לבין תביעה מוסרית להכרה בייחודיות ובזהות לאומית מימין, מציג מוּסר תחת אש דרך שלישית: הכרה הדדית. זהו פתרון פשוט לכאורה אבל קשה ליישום, שבו כל צד מבקש הכרה לעצמו, ובה בעת נדרש להיות מחויב להעניק אותה חזרה לאחרים. 

בהתבסס על רעיונות מתחום הפילוסופיה הפוליטית־חברתית, מציע עמיחי פישר מיפוי מדויק של כשלי הימין והשמאל בישראל, בלי העמדת פנים של אחדות ומרכז, תוך ניתוח מבריק של שני עשורי הסטטוס־קוו בהם ישראל שקעה בפסיביות צבאית ומדינית.

כך המאבק בין ימין לשמאל בישראל מוצג כממוקד בשאלה אחת: האם ניתן להאמין שבעתיד יסכימו הפלסטינים להכיר בישראל? התשובה שכל אחד מאיתנו נותן לשאלה זו מכתיבה את הבחירות הפוליטיות שלנו. מוּסר תחת אש תובע להישיר מבט לסכסוך הישראלי־פלסטיני – ולהחליט מי אנחנו. 

עמיחי פישר עסק במשך שנים בהפחתת הרגולציה, בתפקידו כסמנכ"ל האחראי על התחום במשרד ראש הממשלה. כיום הוא פעיל במסגרת "האינטרס הישראלי", פורום חשיבה שמאמין בהכרח של ישראל לפעול כציר יחד עם מדינות ערב המתונות. הוא גדל בציונות הדתית, אבל פנה בהמשך לחילוניות, ומכיר את שני העולמות. את הרעיון של הכרה הדדית הוא מוצא ביסודות האמונה היהודית באל אחד ובשילוב שבין הייחוד היהודי לבין מוסר אוניברסלי שהעניק העם היהודי לעולם. 

"שיעור זמרה" הוא מהלך חיים שלמים של איתור הקול הנעדר: מחוויות ילדוּת והתבגרות בצֵל חרדה חברתית אל דרך של ביטוי, יצירה והגשמה. השיעור מתחיל בְּילדה מסוגרת ושותקת, הילדה שאִם "תְּנַסּוּ לְדוֹבֵב אוֹתָהּ./ הִיא רַק תִּשְׁתֹּק יוֹתֵר./ הַמִּלִּים שֶׁלָּהּ נָסוֹת,/ הַמִּלִּים שֶׁלָּהּ לֹא מַרְשׁוֹת/ לְעַצְמָן לְהִתְחַבֵּר." אט-אט קליפות השתיקה נסדקות ומבעד לחרכים ניבעים שירים עדינים וגבישיים, פוצעים מהתחדדות השנים, שכן "בִּפְנִים עוֹלָמוֹת מִתְהַפְּכִים בְּקִרְבָּם/ בְּשֶׁקֶט מוֹפְתִי. דְּבָרִים פְּעוּטִים/ הוֹפְכִים עֲטַלֵּפִים טוֹרְפִים,/ בָּעוֹלָמוֹת הַשְּׁקוּפִים לְמֶחֱצָה."
תחילה תנוע הדוברת אל המוזיקה, אל ההתלמדות והעשייה הצלילית, ובהמשך תהפוך למורה למוזיקה בעצמה, ותלמֵד ש"הָרוּחַ אֵינָהּ/ מִתְאַמֶּצֶת לִנְשֹׁב/ צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת/ אֵינָהּ מְהַרְהֶרֶת כֵּיצַד/ קוֹלָהּ יִשָּׁמַע/ הֲיִי בִּפְלִיאָה,/ הֲסִירִי כְּבָלִים/ עַתִּיקִים/ וּתְנִי לְקוֹלֵךְ/ לַעֲלוֹת מִתּוֹכֵךְ/ דַּק וְחָלוּשׁ/ וְנִפְלָא,/ עַד אֵימָה."
בספרה הצלול והבשל, אוצרת דנה לוינסון בשיר את פשר השתיקות והאתגרים שבשחרור מ"כבלים עתיקים", חוויות של זוגיות ופרידה, התמודדויות ביתיוֹת – עם הבית הגשמי והבית הפנימי – ומציאת אחיזה בפרקטיקות יומיומיות: "שִׂימִי סִיר שֶׁל אֹרֶז –/ הַשְׁלִיכִי עֹגֶן עַל כִּירַיִם,/ שֶׁתִּהְיִי חֲזָקָה, שֶׁלֹּא תִּתְפָּרְקִי/ בֵּין מַכָּה לְמַכָּה."
מחוץ לשירים מעידה המשוררת: "בכל פעם שאני מבטאת את קולי בעולם זו חגיגת ניצחון לילדה שהייתי, ילדה שקטה וביישנית, שגדלה עם חרדה חברתית משתקת." ואכן, "שיעור זמרה" הוא חגיגה לא צפויה, צוהר אל גנים סודיים, הזמנה מעוררת השתאות להטות אוזן אל השָׁתוּק המתבקע.
יחזקאל רחמים

דנה לוינסון היא מוזיקאית, מלחינה ומורה לפסנתר. חברה בהרכב הנשים "מורקה". בשנים האחרונות היא מפרסמת משיריה בכתבי עת שונים. "שיעור זמרה" הוא ספרה הראשון.