בחיבורו הגדול האחרון, שני המקורות למוסר ולדת (1932), בא לידי ביטוי שלם ואורגני מכלל מחשבתו של אנרי ברגסון (1941-1859) שחיבוריו הקודמים עסקו בנושאים: תודעה וחירות, זמן, חומר, תנועה והחיים והתפתחותם; כל הנהרות הללו נמזגים בספר זה לעיון בשני עמודי התווך של החברה האנושית: המוסר והדת. הבחנותיו בין המוסר של "חברה סגורה" לזה של "חברה פתוחה", ובין "דת סטטית" ל"דת דינמית" מאפשרות לברגסון לדון בדרכו המיוחדת לא רק בסוגיות פילוסופיות מופשטות, אלא גם בשאלות מעשיות, חברתיות ותרבותיות, פוליטיות ומוסריות, אמנותיות ורוחניות.
תובנותיו של ברגסון נותרו בעלות ערך עמוק לזמננו אנו, חרף הזמן שחלף מעת כתיבתן, והן מציעות מבט מקורי ורב ערך, בפרט לתקופתנו המשברית ועתירת התמורות שבה נושאים אלה עודם עומדים בלב הדיון הציבורי והחשיבה מחדש על האתוס המשותף לאזרחים במדינותיהם השונות.