"האוניברסיטאות," הוא אמר, "כמו גם הישיבות, אלו מוסדות שעבר זמנם. מקדשים של ציוויליזציה שחרבה. לא משם תצא הבשורה. אבל אתה צריך להבין," כעת פנה אליי, משהו קשה ובוער בעיניו האפורות, "כל שקיעה של ציוויליזציה אחת היא גם לידתה של ציוויליזציה אחרת, גבוהה יותר. העולם מצפה למהפכה, יואש. אתה יכול לחייך, אבל זו האמת. העולם מחכה לאמת חדשה. אם תקשיב טוב, אם תתבונן בזרמי המעמקים הרוחשים מתחת לפני השטח, אולי תוכל להרגיש כיצד האמת הזאת הולכת ובוקעת."
גידי מנדלסון ויואש מורגנשטרן נפגשים בישיבת הסדר, בראשית שנות התשעים. שניהם אאוטסיידרים, אבל כל אחד באופן שונה: גידי הוא סוער, מבריק, אינטנסיבי. מלא בתחושת עליונות ביחס לאנשים המקיפים אותו. מייעד את עצמו להיות גדול בתורה, או בלשונו "מקדיש את חייו כדי להפוך למשהו שהוא קצת יותר מאדם", יואש, לעומתו – אדיש, מנוכר, חסר שאיפות. מניח לחיים לחלוף על פניו. אף על פי כן מתפתחת ביניהם סוג של חברות. הספר מלווה אותם לאורך כמעט שלושים שנה של חברות, שבתוכה כל אחד מהשניים מחפש את דרכו בעולם, נאבק עם עצמו ועם אלוהים, עד הסוף – וקצת אחריו.
בתוך כך מתקבלת גם תמונה של העולם הדתי ושל החברה הישראלית, עם כל שלל התהפוכות שעברו עליהם בתקופה הזו.