בספר זה, פרי עבודה של ארבעים שנה, מורה בובר שבמרכז החסידות עומדת התורה על ערכם הדתי של חיי יום - יום. לא זמנים ולא מעשים יוצאים מן הכלל הם המכריעים ביחס שבין אדם למקום, אלא הדברים הרגילים, המובנים מאליהם, כשהם נעשים 'בקדושה'.
גרעינה של העבודה שאדם עובד את אלוהיו שרוי במגעו של האדם עם העולם. ומגופי תורה זו היא ההוראה על ההתנהגות שיבור לו האדם לגבי מה שקרוי הרע, החטא, הניסיון, ועל יכולתו וחובתו של האדם לעבוד את קונו 'בשני היצרים'. מתוך תפיסה זו של החסידות חושף בובר את שורשיה ושלוחותיה בתולדות הרוח. הוא מתאר את התפקיד שמילאה החסידות בישראל בימי התהוותה, עם שהתגברה על - ידי התחדשות פנימית על המשבר השבתאי, שגילויו הקיצוני היה הפראנקיזם.
הוא אף מייחד לה את מקומה בתולדות הדתות בתור התנועה המיסטית היחידה שנתנה את דעתה כראוי על יסוד הזמן, על ההתגלות במהלך ההיסטוריה ובמהלך חיי הפרט, ועם זה נתכוונה כוונה יתרה כלפי האדם העושה. מאחר שאין מדובר בדוקטרינה תאולוגית מנותקת מן החיים, אלא בעצם העובדות של חיי האדם, משתמש בובר לביסוס השקפתו לא רק בספרות העיונית של החסידות אלא גם, ובמידה רבה, בספרותה הסיפורית.