אני מתבונן בצדודיתך בזוהר הירח
לקראת מילואו, בני שלי, ריסיך הם
תווים מקושטים, עפעפיך סגורים
בשינה של תמימים וישרי לב.
ואני אומר לך, "אחוז בידי.
כל רע לא יאונה לנו."
בחוף, לאור ירח, מחזיק אב את בנו הישן בזרועותיו, שעה שהם מחכים לזריחה ולסירה שתגיע. הוא מדבר אל בנו על עונות הקיץ של ילדותו, מעלה זיכרונות מבית סבו בסוריה, של עצי הזית שרשרשו ברוח הקלה, געיית העז של סבתו, קרקוש סירי הבישול.
והוא זוכר גם את חומס, העיר ההומה, על סמטאותיה הצפופות, המסגד והשוק הגדול, בימים שהיו לפני שהשמים ירקו פצצות והם נאלצו לברוח. כשהשמש תזרח ייטלו הם ואלה שאיתם את צרורותיהם, ויפליגו למסע מסוכן בים בחיפוש אחרי בית חדש.