לא באמת החשבתי את עצמי לחלק ממורשת אבי, עד שגיליתי מה הוא הוריש לי בצוואתו. נכס, שטח בגודל ארבעים דונם ליתר דיוק, שעליו עומד בית מועדון האופנועים האהוב שלו. לא היה לי מושג שכשאקבל את תנאי הירושה שלי, איכנס לקרב עם מנהיג המועדון החדש.
היופי של וסלי ראיין עלה על כל דמיון, והוא היה מאיים ואימתני בכל מובן. אבל הלעג שלו כלפי רק גרם לי לדבוק חזק יותר בזכותי לרשת את המועדון.
עד שהוא החליט לשחק מלוכלך.
וס לא רק התגרה בי עם העלאת העבר שבינינו, הוא רצה שנחזור למקום שבו התחלנו. חזרה לגיל תשע, כשהייתי רק הילדה של השכנים שהתגנבה לבית העץ שלו; חזרה לפעמים שהכה את הבנים שהביאו אותי לכדי דמעות; חזרה לנשיקה הראשונה שלנו, שבה כבש את ליבי. הייתי חייבת להזכיר לעצמי שוס רצה רק את הנכס של אבי, לא אותי. כבר עזבתי פעם אחת, הייתי צריכה רק להוכיח שאני חזקה מספיק כדי לעזוב שוב.
פעם הוא היה מגן, מושיע... ואז הוא הרס אותי.