מרשעת - גרגורי מגווייר

מחברת רב־המכר הענק 'אור בין האוקיינוסים' חוזרת בספר שאי אפשר להפסיק לקרוא

איך ממשיכים לחיות אחרי מעשה בלתי הפיך? איך מנווטים בדרכים לא מוכרות, ולמי פונים כשאין תשובות נכונות? אלו השאלות שעומדות במרכזו של האפוס המשפחתי עוצר הנשימה של מ"ל סטדמן.

1958, מרחבי הפרא של מערב אוסטרליה, אדמה אדומה משתרעת עד האופק, השמש חורשת תלם בשמיים; על הקו האדום הישר המפלג את העצים המעטים מתקדמת משאית יחידה. במושב הקדמי מצטופפים שלושה מבני משפחת מֶקבּרַייד. זהו יום רגיל בחייה של משפחת חוואים, אנשים קשוחים שמגדלים צאן מזה דורות על פני מיליון דונמים צחיחים באחד האזורים המרוחקים והקשים בעולם.

יום רגיל אחד, בדרך בודדה, תחת שמיים כחולים אינסופיים, המשאית סוטה ממסלולה. תוך שניות, חייה של כל משפחת מקברייד מתנפצים. התאונה היא הראשונה מתוך שרשרת אירועים שיהדהדו עוד שנים קדימה וישפיעו על חייהם של כמה דורות במשפחה.

חיים רחוקים הוא סיפור על משפחה ועל שייכות, על חמלה ותקווה, ועל אנשים המנסים לעשות כמיטב יכולתם למען עצמם ולמען אחרים. זהו רומן אפי הבוחן את חייה של משפחה אחת ושל הקהילה שלה, ואת הסודות שהם מגוננים עליהם כדי לשרוד.

זהו ספרה השני של מ"ל סטדמן. ספרה הקודם, אור בין האוקיינוסים, ראה אור בהוצאת כתר, נמכרו ממנו מיליוני עותקים ברחבי העולם, הוא תורגם ל־ 45 שפות ועובד לסרט.

"אישה בגוף של גבר שמתלבש כמו אישה. אדם השרוף בגוף חדש מתחכך באחותו עד שהיא מבקשת עוד. נזירה מתאבדת כדי לקבל גוף חדש ולהפוך לכומר.”

גופי הקיץ מאת מרטין פליפה קסטנייט מזמין אותנו לעולם שאינו רחוק מכאן, בו אפילו למתים יש מה לומר. המוות אינו סוף אלא רק שלב נוסף, ותודעות של מתים זוכות לחיים חדשים בגופים שאינם שלהם. רמירו, גבר שמת לפני שנים, חוזר לעולם בגוף של אישה שמנה ושונה לחלוטין ממי שהיה. בין חיי המשפחה שכמעט שכחה אותו, לרשת האינטרנט בה המתים עדיין "צפים", הוא מנסה למצוא את מקומו מחדש.

קסטנייט, הסופר הארגנטינאי הצעיר ביותר שתורגם לאנגלית, כותב מדע בדיוני הומניסטי, ומציע גישה רעננה לנושאים פילוסופים וסוציולוגיים, החוקרים את שאלות המוסר וההשלכות החברתיות והרגשיות של טכנולוגיה המתערבת באופן כה עמוק בקיום האנושי. גופי הקיץ עוסק בשפה נהירה במורכבות של זהות, גוף, זיכרון, אהבה ומשפחה, במציאות עתידנית שאינה בלתי אפשרית, ומבקש מאיתנו לשאול שאלות על מי שאנחנו, על מה שאיבדנו, ומה שעדיין נותר לנו. 

הדיכוי האכזרי של הצד המפסיד במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936 עד 1939 כלא גם את סיפורם של המובסים, כך שלא יסופר.

אכזריות השלטון של פרנקו לא פסחה על נשים. בספר הקול הרדום פורשת צ'אקון את סיפוריהן של אסירות מלחמת האזרחים שנכלאו בכלא ונטאס במדריד, והיא עושה זאת בעדינות ומתוך קרבה. חייהן הנחשפים בפנינו מעוררים בנו את הרצון לדעת עוד על הקולות הללו שהושתקו זמן רב כל־כך:

הורטנסיה הלוחמת, הנושאת בבטנה את התינוק של פליפֶּה, שעדיין נלחם בדיקטטורה, וחיה בידיעה שתוצא להורג מייד לאחר שתלד. פפיטה, אחותה של הורטנסיה, אשר מחוץ לכלא משמשת כשליחה בינה לבין בעלה. אלווירה בת השש-עשרה, שניסתה להימלט עם אמהּ מספרד, אך נעצרה. תומאסה, שכל משפחתה נזרקה מגשר, ועוד. 

סיפורן של גיבורות אלה חושף דף אפל ומצמרר בהיסטוריה המערבית בת זמננו, סיפור שהושתק וכמעט נשכח, ומתוכו עולים אומץ לבן וכוחן של אותן נשים. 

הרומן מבוסס על עדויותיהן של נשים ששרדו את מלחמת האזרחים הספרדית ונאסרו תחת המשטר הפשיסטי, כמו גם על סיפוריהן של אחרות שמתו במאבק למען החירות.

דוּלְסֶה צַ'אקוֹן (2003-1954) סופרת ומשוררת ספרדייה. יצירתה התרכזה בתיעוד הדיכוי של משטר פרנקו, ובמיוחד של נשים. צ'אקון פעלה רבות נגד אלימות מגדרית, ונגד מלחמות. בספרד קרויים על שמה בתי ספר, מוסדות ופרסים ספרותיים, כמחווה לאישיותה. הקול הרדום עובד לסרט דרמה.