הצלחה במבחן התיאוריה 2026 (כולל 5 פריטים)

בעקבות מלחמת ששת הימים הפכה העיר העתיקה לחלק מירושלים המאוחדת והישראלית. מדינת ישראל נדרשה להתייחס לעיר ההיסטורית מלאת המקומות הקדושים לא רק כמחוז געגועים היסטורי אלא גם כמרחב תחת שליטתה. לא רק ניהול העיר העתיקה הציב אתגר גדול אלא גם הצורך לפתחה פיזית, לדאוג לשימורה, ובעיקר לקבוע מסמרות ביחס לעתידה. מהי העיר העתיקה, שאלו את עצמם הישראלים, האם רק מקום היסטורי קדוש? האם מלבד שורשי אמונתנו ו"סלע קיומנו" נמצאים בעיר העתיקה גם שורשים ציוניים וישראליים שאותם מן הראוי לטפח? לרבים היה ברור שיש לפעול במהירות ובנחישות על מנת להפוך את העיר העתיקה וסביבתה לישראליים. אך מה יש ומה ניתן לעשות עם העיר העתיקה, מרחב זר – ערבי, מוסלמי ונוצרי – כמעט לא יהודי ובוודאי שלא ישראלי?

ספרו החשוב של דורון בר עוסק במערכת היחסים המורכבת של הממסד הישראלי עם העיר העתיקה ומצביע על המאמץ הניכר שנעשה בתקופה זו לעצב את נופה הייחודי. תחת מדינת ישראל הוכנה בפעם הראשונה בתולדות האזור תוכנית מתאר והוקם גן לאומי סביב החומה; הרובע היהודי שוקם ואוכלס מחדש; ברחבי העיר העתיקה נערכו חפירות ארכיאולוגיות רחבות היקף. פותחו מקומות קדושים יהודיים, מוזיאונים ואתרי זיכרון ישראליים. שמות רחובות שונו ונעשו ניסיונות לפתח את הרובע המוסלמי, שם גם התבססה התיישבות יהודית אידיאולוגית. אתגר בפני עצמו הציבו השליטה והניהול של החראם א-שריף/הר הבית, המקום השלישי בקדושתו באסלאם, אך גם מקום בית המקדש החרב.

על אף תהליך הישראליזציה הנרחב שעברה העיר העתיקה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, נותרו עיקר חלקי העיר העתיקה כארץ זרה עבור רבים מהישראלים, וגם היום ביטוייה של היהדות והישראליות באזור זה מצומצמים מאוד.

פרופ' דורון בר מרצה במכון שכטר למדעי היהדות, חוקר את המקומות הקדושים העממיים והלאומיים במדינת ישראל; פרסם ספרים ומאמרים רבים על יד ושם, הר הרצל, הכותל המערבי וההיסטוריה המרחבית של ירושלים.

ספרם של פרופ' יוסף יובל טובי ורעייתו ד"ר צביה טובי, יהדות תוניסיה ושכנותיה בזמן החדש (1950-1880), מכנס בתוכו חמישים וארבעה מאמרים – כולם פרי עטם – שראו אור בבמות מדעיות והרצאות שנישאו בכנסים מדעיים – אלו ואלו במדינת ישראל ומחוצה לה. רובם בעברית ומיעוטם באנגלית ובצרפתית. כמה מן המאמרים נכתבו על ידיהם במשותף ואחרים על ידי ד"ר טובי בשיתוף פרופ' גלית חזן־רוקם, ד"ר אילת ברב וד"ר דוד גדג'. מאמרים בודדים סובבים על שכנותיה של יהדות תוניסיה בלוב ובאלג'יריה. פרקי הספר ממוינים בשבעה חלקים לפי הנושאים המייצגים את חיי הקהילות הללו בזמן החדש: תמורות חברתיות, ספרות, לשון; ציונות; לימוד הלשון העברית; תיאטרון; תרבות עממית. יצוין, כי בהשפעת אירופה והציונות חלו במהלך התקופה הנדונה תמורות חברתיות, רעיוניות ולשוניות מעמיקות בקרב יהדות תוניסיה, בעיקר בקהילות הצפון. מצד אחר, בעיקר בקהילות הדרום, נשמרו מסורות רבות מימי קדם. כל אלו מיוצגות היטב בקובץ זה, המסכם את פעלם של פרופ' טובי ורעייתו בחקר יהדות תוניסיה במשך כשלושים שנה, ובייחוד בחשיפת חשיבותה ועושרה של הספרות הערבית־היהודית וגיוונה הרב של התרבות היהודית בצפון תוניסיה.

ומה קורה כאשר שפת התרבות בנויה מיסודות רעילים או מתחילה לשאת בקִרבּהּ רעלים שונים? לפעמים מילים הן כמו מנות ארסן זעירות: בולעים אותן בלי לשים לב, ונדמה שאין להן שום השפעה, אך כעבור זמן־מה הרעל בכל זאת פועל את פעולתו.

ויקטור קלמפרר, שפת הרייך השלישי: רשימותיו של פילולוג,
מגרמנית: שירי שפירא, עמ' 23

*

העברית כלשון הכוח והעליונות לא נולדה בעזה [...] השינוי בה החל הרבה קודם. אלא שעד לעזה, העברית עדיין ידעה מפֹּה ומשם, כמו ברזל יצקו ממנה גם חרבות וגם אתים. ואז, בעזה, הולאמה העברית ושִׁדרתה המרכזית נוּתבה לייצורן של חרבות בלבד. חרבות ברזל.

מיכאל ספרד, שפת הפשע, עמ' 43

 

הו! 30:

אות קין