אין לי על מה להישען. הכורסה הזאת רק נראית נוחה. אם אשען אחורה – אשקע. כמו זהבה שמתלבטת איזו דייסה לאכול ובאיזו מיטה לישון בבית לא שלה, בבית שגדול עליה בכמה מידות. אני לא זהבה בבית של דובים, אני דובה בבית של בני אדם, וכל מה שאני מחזיקה מתנפץ וכל מה שאני מתיישבת עליו נשבר. תמי אומרת משהו, אין לי מושג מה. אני רק מרגישה את הראש שלי נצמד אחורה לכורסה הלא נוחה, כמו במושב האחורי של רכב, כשמי שנוהגת לוחצת במפתיע על הגז והאוטו שועט קדימה והראש נחבט לאחור.
מאובנים מתעוררים לחיים הוא ספק־רומן ספק־ממואר. במרכזו אישה צעירה בשם שחר ואנו מלווים אותה כעשור, החל בשיחות עם המטפלת שלה דרך פרשות דרכים משמעותיות בחייה: נישואים, משבר, לימודים והפיכתה לפסיכולוגית.
שחר דואק מציירת תמונה רגישה ופואטית של חיי נפש ומציגה מִפרט־בניה של בית יציב לנפש סוערת. בסבלנות, בעדינות ובכנות היא מתארת פגישות טיפוליות, אינטראקציות משמעותיות ושיח פנימי. הטקסט מעמיד תבליט יפהפה של מסלולי ההליכה בתוואי השטח של הנפש: התהומות הכהים, המישורים הפתוחים והפסגות הגבוהות, מהן נשקף נוף שהוא לעתים מאיים ועכור ולעתים מסקרן, מרהיב ובהיר.