שעוני נוכחות

משיח ברפיח  

לֹא יִהְיֶה כּוֹכַב רֶשֶׁת
אוֹ פְּלִיט רֵיאָלֵטִי
כְּשֶׁנְּלַקֵּק אֶת פְּצָעֵינוּ
הוּא יִהְיֶה לָנוּ הַדָּם

לֹא יִרְכַּב עַל אֲתוֹנוֹת
אוֹ עַל חֲמוֹר
כְּשֶׁנַּרְדִּים אֶת הָעַיִר
הוּא יִהְיֶה לָנוּ הַלַּחַשׁ

מָשִׁיחַ בְּרָפִיחַ
לֹא יִלְבַּשׁ כְּתֹנֶת פַּסִּים
אוֹ יִשָּׂא תִּיק קָטָן
כְּשֶׁנִּקְרַע אֶת דַּשׁ הַבֶּגֶד
הוּא יִהְיֶה לָנוּ הַחֶרֶב
 
לֹא יִבְקַע מִתּוֹךְ מָסָךְ
אוֹ יַעֲמֹד לִפְנֵי הַדְּגָלִים
כְּשֶׁנֶּחֱזֶה בּוֹ נִלְקָח בַּשֶּׁבִי
הוּא יִהְיֶה לָנוּ הָאֲדָמָה
 
מָשִׁיחַ בְּרָפִיחַ,
אַדְמוֹנִי יְפֵה עֵינַיִם
וְטוֹב רֹאִי
כְּשֶׁנָּשׁוּב אֶל דְּרָכֵינוּ מִן הַפֶּצַע
הוּא יִפְתַּח פִּיו וְיֹאמַר

בעולם של לחישות דיגיטליות, עולם שבו כל החלומות מוגשמים בלחיצת מקש, עולם שמנוהל על ידי כסף באמצעות הנדסת תודעה, שכל תכליתה היא לצמצם אותנו לישויות מחוקות, ממושטרות ונטולות תודעה עצמאית – מגיחה לפתע משוררת, שמסוגלת לגייס לתוך עולם השירה את מנועי המחץ האגרסיביים של עולמות הפרסום ולנתב אותם אל מחוץ לאינטרס ה'טבעי' שלהם: למכור בכל מחיר.

אהרוני רולנד היא בעלת אזרחות כפולה. היא נוטלת את שפת השירה - על כל עומקה, עושרה, מורכבותה ועדינותה - מכניסה אותה לתוך הלוע הדורסני והעריץ של שפת הפרסום, מלבישה אותה במחלפות של מוצר צריכה, בדיוק כפי שנייקי זיהתה שהמשחק האמיתי איננו בנעל עצמה, אלא בחיים שנכרכים סביבה: בלייף סטייל, בתחושת השייכות ובמיתולוגיה שמעניקה לאדם יותר מרק סולייה לדרוך עליה. כך, נוצרת חווייה טוטאלית שמזמינה את הקוראים לא רק לקרוא, אלא להצטרף. 

המהלך הזה מתקיים בכל הרבדים מרמת המרקם הלשוני ועד לרמת האידאולוגיה המנחה את החזון של הספר, והוא ניכר כבר בכותרת בוט, עשה לי ילד, שעושה שימוש בהמשגות מעולמות התוכן הדיגיטליים ובו-בזמן מרפררת לטבעו הראשוני, 'הפרימיטיבי' של כל יצור חי.

התעתוע הטקסטואלי בספר מגיע לשיאו כשהוא נוגע באחד האירועים האקטואליים הקשים ביותר שידעה מדינת ישראל - הטבח של השבעה באוקטובר: "בבקשה / בבקשה / בבקשה / אני אישה // יש כאן איש / יש כאן איש / יש כאן איש / עם פטיש // עוד פיצוץ / עוד פיצוץ / עוד פיצוץ / בקיבוץ // להתראות / להתראות / להתראות / מנהרות // (קריאה אחרונה). הוירטואוזיות המשחקית-חזרתית מפתה את הקורא להתקרב וכשהוא נמצא בטווח אפס היא יורה בו את המסר. כך, שיר ילדי, כמעט היתולי, הופך באחת לתחנון נואש להצלה.

שירתה של דין אהרוני רולנד אינה חומקת מן הכאן והעכשיו על שלל מובניו ומוכיחה לנו ששירה יכולה להתאים את עצמה לעולם החדש מבלי לקרוס לתוכו ולאבד את נשמתה.

שגרת חייהם של עמירה ואלישע – זוג מבוגר, חשוך ילדים, הספון בשלווה מדומה – מופרעת לילה אחד, עת גדעון, סטודנט צעיר מהחוג לפילוסופיה שבו מלמד אלישע, פורץ אל עולמם ואל מרחב ביתם. החלטות שנדמו כסופיות – אי-הבאת ילדים, הבחירה זה בזו, ההעדפה העיקשת של הספרות על פני החיים – חוזרות ונבחנות מחדש.

במהלך שנע בין קירות הבית לקווי המתאר של הזיכרון, עולה דמותה של הבת המתבגרת, המתגוררת בחדר עבודתו של האב. אהבתה המשפחתית סבוכה ומטלטלת; היא כורעת תחת כובדה ובו בזמן חומקת ממנה, כשהיא מבקשת להפוך לישות נפרדת, עצמאית.

בפרוזה שמרקמה העדין כורך גוף, זיכרון ומחשבה, מציבה מיכל בן-נפתלי פעם נוספת את היצירה הבדיונית סמוך לממואר – בחירה שאינה הכרעה סגנונית בלבד, אלא כזו המאפשרת לבחון מושגים כמו אמת והמצאה, קִרבה והתנערות, חוק וחירות, הורות והיוולדות, לא כהפכים מוחלטים אלא כצירים שמתקיימים זה לצד זה ומצויים בתנועה מתמדת.

הספרות משמשת כאן כדי לאחוז במתח שאינו מבקש פתרון: 'במשפחה הזו, הילדים נותנים לעצמם את שמם'. הבדיה נעה בגבולות העצמי, אך גם חורגת מהם, ומקימה לתחייה את מה שנחשב לאבוד.

לי ממן

זהו ספרה השנים-עשר של מיכל בן-נפתלי. ספרה המורה (כתר, 2015) זיכה אותה בפרס ספיר ובפרס ויצ"ו האיטלקי.