"ב-1815 אנגליה הייתה במלחמה, וגם כיום אנגליה במלחמה. לכן טבעי לשאול: איך המלחמה שלהם – המלחמה הנפוליאונית – השפיעה עליהם? האם הייתה המלחמה בין הגורמים שהשפיעו על גיבושם של סופרים בחבורות? התשובה על כך משונה מאוד. המלחמות הנפוליאוניות לא השפיעו כלל על רוב הסופרים ההם. [...] אך אף שסופרים חיים בצמוד מאוד לחיי התקופה שלהם, אף אחד מהם לא הזכיר באף אחד מספריו את המלחמות האלה. מכאן שהמודל שלהם, חיי האדם שהם ראו לעיניהם, לא הופרעו או טולטלו או השתנו בעקבות המלחמה. וכמותם גם לא הסופרים עצמם. קל להבין את הסיבה. המלחמות בעת ההיא היו מרוחקות [...] לשמועות על קרבות נדרש זמן רב כדי להגיע לאנגליה. [...] הַשוו את זה למצבנו כיום. כיום אנחנו שומעים את הירי בתעלה. אנחנו מדליקים רדיו; שומעים טייס מספר לנו שממש היום אחר הצהריים הוא הפיל מטוס קרב; המטוס שלו עלה באש; הוא צלל לים; האור הפך לירוק ואז לשחור; הוא התרומם אל פני המים וניצל בידי ספינת דיג. סקוט מעולם לא ראה את אנשי הספינות שטבעו בקרב טרפלגר; ג'יין אוסטן מעולם לא שמעה את רעם תותחי קרב ווטרלו. אף אחד מהם לא שמע את קולו של נפוליאון כפי שאנחנו שומעים את קולו של היטלר בשבתנו עם ערב בביתנו." [מתוך הספר].