"המחבר מוליך את קוראיו למחוזות שבהם משמעויותיה ההיסטוריות והקיומיות העמוקות של השואה צפות ועולות מתוך 'נוף החורבות' בבהירות נוקבת." מוסף ספרים, הארץ
נופים ממטרופולין המוות הוא טקסט מהמם בצלילותו ובעוצמתו. דבר בדרך סיפורו או בהיקפו אינו מרמז על האגרוף הממשמש שהוא אוצר בחובו או על יופיו כיצירת אמנות. הוא מחזיק בלבו איזו תמצית נוראה ורבת הוד שלאורה מתפרשים, כמו לראשונה, נופי מטרופולין המוות, הגבולות האיומים שנחצו בה וטיבו של שבר שלעולם לא יוכל לתקון; של פצע עמוק מן הזמן.
זוהי עבודתו של מאסטר היסטוריון — חקרני, אירוני, נוכח בעבר — המתבונן בתמונות הזיכרון של הילד שהיה. הצימוד הבלתי אפשרי בין אימת הכתוב לבין יופייה הפואטי, המבני, האינטלקטואלי וההומניסטי של היצירה, הופך את נופים ממטרופולין המוות ליצירת מופת, לטקסט מכונן שיחרוט וייחרת בנפשו של כל מי שיקרא בו.
אוטו דב קולקה הוא היסטוריון, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית. נולד בצ'כיה בשנת 1933 ; עלה לארץ בשנת 1949 . חוקר את האנטישמיות המודרנית מהעת החדשה ועד ל"פתרון הסופי". חי בירושלים.
"יפהפה, מחריד [...] זהו ספר חשוב: קראו אותו. והיו אסירי תודה — פרסומו הוא נס בכל מובן אפשרי. מילותיו חודרות את הספֵרה הרחבה של הספרות." (Sunday Times)
"הזיכרונות המטלטלים משנות ילדותו של דב קולקה באושוויץ, השזורים בהרהורים נוגים, פואטיים באיכותם, מעבירים באופן חי את זוועות מחנה המוות. אחת מן העדויות המרשימות ביותר לחוסר אנושיות שאני מכיר. יצירה בלתי־רגילה בחשיבותה שחובה לקוראה." (סֶר איאן קרשו)
"זהו אחד הטקסטים האותנטיים ועזי המבע שאני מכיר על אודות השואה. יחסי הגומלין רבי־העוצמה בין האירועים המתוארים בו מן הזיכרון וההתבוננות בזיכרונות הללו יטלטלו בוודאי קוראים רבים." (שאול פרידלנדר)
"כמעט בלתי־ניתן לסיווג [...] שום דבר אחר שקראתי אינו מתקרב לחקירה המעמיקה הזאת בנוגע למשמעותה של השואה [...] מסעו [של קולקה] נתפש בעיני כניסיון לתאר את פניו של אלוהים או את מבנה היקום. הם כבירים מדי ומסתוריים מדי. לא שזה עוצר אותנו, או את הסופר, מלנסות." (New Statesman)
"על עדותו של פרימו לוי נאמר לעתים קרובות שהיא עדות של כימאי: צלולה, קרה, מדויקת, מרוחקת. על עבודתו של קולקה ניתן לומר אם כן שהיא תוצר של היסטוריון מומחה: אירונית, חקרנית, נוכחת בעבר, מסוגלת לקשר בין הפרטיקולרי והקוסמי." (Guardian)
"בבואותיו של קולקה ניחנות בגולמיות מטרידה [...] אף על פי כן, אפילו באושוויץ ישנם רגעים של מחאה, הומור שחור ויופי [...] זהו תיעוד קודר, פואטי ומחריד של השואה, שאינו שב ומבקר באושוויץ של העבר אלא באושוויץ של עולמו הפנימי של קולקה." (Independent)
"יותר משזהו ספר על אושוויץ, זהו ספר על השלמה עם הלם ההישרדות [...] בינות לרשמים מקוטעים, הסוטים לכיוונים שונים, עולות תמונות פואטיות נוראיות במוחשיותן... מה שבסופו של דבר מבדיל את ספרו של קולקה מכל עדות כתובה אחרת ממקור ראשון על המחנות הוא המבט האותנטי של ילד בן אחת־עשרה [...] הוא עשה חסד גדול איתנו – ועם העולם – בכך שכתב את הספר הזה [...] כשהוא מציע קרן אור קלושה בתוך האפלה הרועמת." (Financial Times)
"ספר שאי־אפשר לשייכו לשום ז'אנר מקובל. הצלילות והפיכחון שמלווים את השיבה המדהימה הזאת לעבר מעוררים פליאה והשתאות." (Le Monde)
"ספר מסנוור ואפל כאחד, שחובק את ההיסטוריה, הזמן, הזיכרון, האמונה, ומביע את חוסר האפשרות לחזור אל מה שהמחבר מכנה 'מטרופולין המוות'. [...] תהא זו לשון המעטה לומר שהספר הזה חזק. קולקה חורג מן העדות ומשאיר רק את הטראומה. [...] אין זה אפוא עוד סיפור מני רבים, אלא משהו מורכב יותר, מעין דיאלוג בין הילד שאיננו עוד ובין ההיסטוריון שהוא הפך להיות." (LivresHebdo)
"אוטו דב קולקה מתעד את ניסיונותיו מן המחנה, אך עוד יותר מכך את מלאכת הזיכרון." (Libération)
"טקסט מטלטל וסרקסטי, שאי־אפשר לקוראו ולצאת ללא פגע." (Le Temps)
"יותר משהוא עדות, הספר הזה הוא תמונה, אלגיה, שירה, תצלום ששום מילה – גם לא הביקורת הנרגשת הזאת – לא תוכל להביע את עוצמתם." (Du Côté de la Culture)