זה לא ספר שירה. יש בו גבר ער בלילות. עיר זרה נבנית והולכת סביבו. הוא מעשן. הוא מגדל ילדים. הוא לא שוכח את הילד שהוא עצמו היה. חייב להבין את שיעורי הבית בחשבון. חייב להצטרף לצופים. הוא מספר קצת על עצמו במילים שלו. אולי משפט אחד טוב, צלול ובהיר יפסיק את זה.
רוגל אלפר (1967) כותב בעיתון "הארץ". הוא פרסם ארבעה רומאנים וגם ניגן ושר בלהקת רוק והגיש תוכנית תרבות בטלוויזיה. הספר הזה הוא דיוקן עצמי חסר רחמים בעולם חסר רחמים.