על הפיוס אחרי שבעה באוקטובר - מיה סביר

הפעם האחרונה שאני ופרונויה דיברנו באמת הייתה לפני כמה ימים. אבל עוד לפני שהשיחה התחילה יכולתי לראות שהעניין שלה דועך. המחשבות שלה נדדו ממני והלאה, והרגשתי דחף לרוץ אחריהן. אחריה. במקום זה נכנעתי לשקט שנפל עלינו, סמיך וצמיגי, כמעט מנחם בסופיות שלו. אל תוך השקט העמוק מיק ג'אגר שרבב לפתע את המילים All my love in vain, והסיבה היחידה שהבחנתי במיק הייתה שפרונויה קפצה במקומה וצחקקה בעצבנות, כמעט בבהלה נוכח המילים, ושברה את השתיקה שלנו כאילו בכלל לא הייתה סמיכה וכבדה אלא דווקא דקה ושברירית. משונה, איך אותו השקט בדיוק יכול ליפול כה שונה בטבעו על שני האנשים שחולקים בו.

אדם מנסה להתכתב עם גרסה עתידית מאוחרת שלו, אך נענה בשתיקה. צעירה מתארת קשר זוגי קורס, במציאות שבה גם חוקי הטבע מתערערים ואיברים אנושיים מתחילים להתפרק. תרופה חדשה מציעה שיפור מפתיע במצבם הבריאותי של מתים טריים. 

סיפורי הקובץ ביוגרפיה של אבנים נעים בין מציאות יום־יומית מוכרת לבין עולמות הפועלים על פי חוקים אחרים. בין ריאליזם, ריאליזם מאגי ופנטזיה אורבנית, נבחנים בקולות סיפוריים מגוונים הרגעים שבהם המחיצה בין האישי לבין־אישי קורסת, ומנגנונים רגשיים נסתרים מתחילים לפעום ולפעול, לשבש ולתקן. אל מול התהוותן והתפרקותן של מערכות היחסים שלהם, מתמודדים גיבורי הספר מעל הכול עם הכמיהה הקדומה, הנואשת, לקשר. 

"אורטל פלדמן הוא שם דבר: כותב מוכשר של סיפורי מדע בדיוני מורכבים ומופרעים, אבל מוקפדים מבחינה סגנונית ותימאטית. קובץ הסיפורים שלו בהוצאת שתים הוא בשורה של ממש לחובבי הז'אנר." (איל חיות-מן, ישראל היום, 22.9.25)

אורטל פלדמן חי על הציר הלינארי שבין ירושלים לרחובות, עם קפיצות לא־לינאריות למקומות קרים ורחוקים. מתכנת לעת מצוא, שען לעת צרה, וכותב ביתר העיתות. סיפוריו התפרסמו בעבר על במות מודפסות ומקוונות. זהו ספרו הראשון.

איה, נערה ישראלית בת שש עשרה, נודדת לבדה בחוצות לונדון. היא ישנה בחצרות של בתים, מתקלחת בשירותים ציבוריים, אוכלת שאריות משולחנות של בתי קפה, לומדת לזהות סכנות ולחמוק מהן. איה זועמת על הוריה, שכפו עליה הגירה לעיר קרה וזרה. היא מתגעגעת לשמש, לרחובות עם ריח האספלט הנמס, לים ולחברות שלה, אך יותר מכול היא מתגעגעת ליוני אחיה, שנותר בישראל כדי להתגייס. חודשים היא מתחננת בפני הוריה שייתנו לה לחזור, וכשזה לא קורה, היא בורחת. במהלך שיטוטיה היא פוגשת את ג'יימס, מהגר מג'מייקה, שהופך לידידה ומושיעה. הוא שיחזיר אותה בסופו של דבר אל הוריה, אבל שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. בריחתה של איה חושפת ומעמיקה סדקים שמאיימים כבר שנים על משפחתה.

חמש עשרה שנים אחר כך, איה כבר אישה נשואה, ללא ילדים, חיה בגליל בתחושת חוסר שייכות. נסיעה גורלית אחת מטלטלת את מהלך חייה ומציבה אותה ואת משפחתה בצומת דרכים. טינות נושנות צפות ועולות, יחסים עכורים מגיעים לידי פיצוץ, וברקע – סיפור אהבה ישן, אסור וסודי שממשיך להטיל את צלו. החלטות קשות יתקבלו, לבבות יישברו אבל משהו חדש יתחיל בחיי המשפחה הקטנה, טרופה אך עדיין אוהבת.

ביד רגישה ובוטחת ובשפה קולחת וצלולה, בוראת אילנה וייזר־סנש סיפור רב־שכבות, המאוכלס בדמויות פגומות, מורכבות ואנושיות להכאיב, שחייהן נשזרים אלה באלה. זה לא הבית עוסק בזהות, הגירה, זרות ותשוקה, ומתכנס לשאלה אחת שמרחפת מעל ראשן של הדמויות – מהו בית, והאם כל בית, אפילו פגום, עדיף על היעדרו? 

אילנה וייזר-סנש היא סופרת ישראלית. וייזר-סנש כתבה עד כה שלושה רומנים: על בהונות (הקיבוץ המאוחד, 2017); מתוך הגוף (הקיבוץ המאוחד, 2001); חלונות כפולים (ידיעות ספרים, 1995); זה לא הבית הוא הרומן הרביעי שלה. 

הילד הוא אבי האיש כתב המשורר וויליאם וורדסוורת בפתחו של שיר ידוע, שבו ניסה בכוח המחשבה, הדמיון והזיכרון ליצור קשר חי בין ילדותו ובגרותו, לגשש בעקבות השורש הנעוץ בקרקע הילדות כדי להגיע לעומקו, לגעת בו, לחוש את כוח הצמיחה שפעם בו; שמא תוסיף הנגיעה הזו משהו להבנת החיים בכללותם. 

הוא הדבר שניסיתי לעשות בספר קטן זה, המעלה פרשות מילדותי לפני יותר משמונים שנה – מהן פרשות "זעירות", ואולי מגוחכות, ומהן פרשות כמעט טראגיות. המשותף לכולן – מגע עם השירה ועם אנשים כותבי שירה. ההליכה בעקבות פגישות אלו ואחרות היא חלק מן הניסיון להבין חיים ארוכים שטבוע בהם חותם ההתמסרות לקריאת שירה ולחקירתה. 

וכמו כן: ההיחשפות הילדותית לשירה אינה מובנת כרשות העומדת בפני עצמה, אלא היא טבולה כולה בעולם היסטורי מוחשי; עולם חברתי, תרבותי, משפחתי, אישי עמוס לעייפה רשמי זמן ומקום. בהילד הוא אבי האיש השתדלתי להחזיר מעט מרשמים אלה לסביבה ולזמנים בהם עברה עלי ילדותי.