אם לקחת את הספר הזה לידך, אני מניחה שקַצת בסכסוך. שיש חלק בתוכך, אפילו קטן, ספקני ושברירי עד כי לרוב נדמה שהוא חומק ממך, חלק שמאמין שיש אפשרות לסיים סכסוכים.
או ההיפך.
לקחת את הספר הזה לידך כי פעם האמנת באפשרות לסיים סכסוכים, גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והאמונה הזאת התערערה. את.ה שבור.ת לב מאובדן הדרך, אבל את.ה כבר לא רואה את הדרך החוצה.
רוב האנשים במרחב שבו אנחנו חיים – גם יהודים וגם פלסטינים – מוצאים את עצמם על הציר הזה.
ואכן, לכאורה, מה בין פיוס ובין הנקודה הזאת בזמן – המילים האלה נכתבות באוקטובר 2024 – נקודה שהיא הקשה ביותר עד כה בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נדמה שסכסוך ומלחמה מהצד האחד ופיוס מהצד האחר הם שני יקומים מקבילים שבהם השפה שונה, התחביר שונה ואפילו ההיגיון אינו אותו היגיון.
ואולם בהיותם תוצרים של האנושות, שניהם ביטויים שלה. לכן, על אף שאינטואיטיבית נדמה שזה בלתי אפשרי, גם בעיצומו של סכסוך - הפיוס ממשיך להתקיים כאפשרות ממשית.
לכן, אין זמן מתאים יותר לתהות, לחקור ולבקש פיוס.
אין זמן מתאים יותר להזכיר את מה שכל כך קל לשכוח כששקועים בתוך סכסוך שנדמה בלתי פתיר.
סכסוכים מסתיימים. תמיד.
למעשה זה בטבע שלהם. יעידו אפילו הנוראות שבמלחמות – מלחמות העולם והשמדות עם.
השאלה רק כמה זמן וכמה חיים יאבדו.
ובתוך כך מובלעת אמת נוספת: אנחנו נוקשים וסגורים פחות מכפי שנדמה לנו. בני אדם יודעים להשתנות וגם חברות יודעות להשתנות.