מָה
לֹא עָשִׂינוּ
צַוָּאר נִמְתָּח לָצֵאת מִן הַמָּקוֹם
הָלַכְנוּ בָּ אִישׁוֹן
חִפַּשְׂנוּ מְנוּחָה
הָיוּ לָנוּ שָׁלוֹשׁ
שְׁלוֹשָׁה ,
וְאַרְבָּעָה
וינגייט הוא רצף שירים המתאר את קורותיהם של ילדות והוריהן בעיצומו של אימון לחיים. הילדות משננות חוק וסדר, הן נופלות וקמות, הן נמתחות ומתקפלות ורותמות את גופן לקריאה הלא מתפשרת של המוות. בספרה השלישי מעמידה מירב גבעוני הרושובסקי את העברית על קורה, על ״חמור״, על חישוק, ומבצעת קפיצות מרהיבות בין שורות ובין טורים, בין ראש העמוד ותחתיתו. בשירה מהודקת המבקשת לקרוא רווחים ואותיות לפני מילים ולשמוע את סימני הפיסוק – חינוך הגוף ואימונו אל הצורה הם גם אימון השפה וגילוי האנטומיה שלה.