חלונות הרבה ודלת - שוש צרויה-אמר

בשדה בוקר השמש לא שקעה כמעט אף פעם, וכולנו התרוצצנו יחפים ופרועים מהפנימייה לקבר, מהקבר לצוק, והנעורים בערו לנו על העור ורק רצינו להרגיש עוד ועוד מהדבר הזה שלא ידענו לקרוא לו בשם.

לבנים של שדה בוקר היה עתיד בהיר, נהיר, מזהיר. בנים תמיד יודעים לאן הם הולכים. מישהו כבר צייר להם מפה והם רק צריכים לדעת לקרוא אותה.

אבל אנחנו היינו בנות.

פחדנו ושנאנו את עצמנו כמו בנות, ועמדנו בתחתונים מול המראה בחדר שלנו בפנימייה וכל אחת אמרה מה הכי מכוער בה. להיות בת אומר שאת חייבת להיזהר תמיד. כל הזמן.

ספרה הראשון של מיה יסעור הוא טקסט בשל ונפלא ומלא עסיס וטעם. העברית שלה יחפנית ופושטקית וגם אלגנטית ומדויקת. בעדינות ובתשומת לב היא מספרת סיפור אישי מאוד על מקום אחד ועל נערה אחת, אבל באורח פלא מחזירה אותנו, הקוראות והקוראים שלה, אל מה שאולי היו הנעורים שלנו ואולי הוא החלום שלנו על האור היוקד והחושך הסמיך של אז.

זהו סיפור אהבה.

סיפור אהבה בין איש לחברו, בין גבר לאישה, בין אדם לאדמתו. 

החלום של אורן ונדב ברור. יחד הם יחוו את החיים האלה – או נכון יותר, יחגגו כל רגע ורגע. יחד הם יכבשו פסגות הרים, יחד יגלו שבילים נסתרים, יחד יבכו, יחד יצחקו, הם לא יחמיצו דבר. ברית חברות כרותה ביניהם. 

ברית אחווה ונאמנות.

אבל החיים שולחים אותם למסע של התמודדות. וכשאורן נהרג, נדב צריך לבחור מחדש לפקוח עיניים, לעורר שוב את הרצון של הלב, להרשות לעצמו לאהוב. 

האם יצליח? ואיך אפשר להמשיך כשטראומה מכבידה על הנשמה ותחושת אשמה לוכדת אותך נגד כל היגיון והסבר?
גל, גפן ואלה, שלוש נשים צעירות, ישראליות ועוצמתיות, מלוות את שני הגברים באתגרים שלפתחם. סיפורי האהבה של גל ונדב ושל גפן ואורן מציתים את הלב בעוצמה. ואלה, בדרכה הייחודית, משפיעה עליהם גם כשהיא כבר לא פה. 
ומעל כולם מרחפת אהבה אחת גדולה לארץ הזאת, לרגבי אדמתה.

זהו ספר על חיים ומוות. על אשמה ומחילה. על חמלה ופעימות לב. זהו ספר על אהבה.

כמה אהבנו הוא ספרה השביעי של תמר הרשקוביץ, אשת טיפול וסופרת. קדמו לו שאריות חיים, לרקוד עם יד אחת, לחזור הביתה, רגע לפני שנאבד, מה שהיה בינינו ושובי אלי מיכאלה. כל ספריה עוסקים במערכות יחסים, בנופי נפש ובעולם הסמוי מן העין.