את הספר כתבתי בשנה האחרונה. בהתחלה על דפים בשטח ובתזכורות בטלפון האזרחי והצבאי ואחרי כן במחלקת השיקום ובאשפוזים הרבים. בכתיבה התמודדתי עם כאב, אובדן וקושי. כתבתי כדי לספר מה עובר עלינו, המילואימניקים, מאז השבת השחורה. עכשיו אני שואל את עצמי אם נשכיל לבנות עולם טוב יותר. אני מאמין שכן. ב־7 באוקטובר יצא שחר, רב־סרן במילואים, מביתו לפקד על מחלקת הסיור בגדוד ההנדסה שהוא משרת בו. כאן מתחיל הסיפור שלו, ומתברר שהקצין המנוסה, המהנדס הקפדן והמקצועי, יודע לספר סיפור ולתאר משברים שחווה עם פקודים ומפקדים, עם אשתו וילדיו ועם עצמו. בקול צלול הוא מתאר את רגעי הפחד והאומץ, הייאוש והתקווה. הסיפור של שחר ושל הצוות הוא גם הסיפור של כולנו, מי שלחמו בגזרות השונות, מי שאיבדו חברים, דאגו ליקיריהם או רק צפו בטלוויזיה ודאגו לכולם כל מי שחי בארץ הזאת ימצא בעכשיו תורנו רגעים מחייו שלו וגם ילמד על הקונפליקטים המורכבים של הלוחמים במערכה הארוכה הזאת. שחר תורגמן, יליד 1988, מתגורר עם משפחתו בצפון הארץ.
הם בכלל לא היו אמורים להיפגש. אבל עד כמה באמת יכול אדם לשלוט בחייו?
אילזה היתה הבת המופלאה שנולדה על סף המאה העשרים באירופה וגדלה להיות אשת עסקים מבריקה, אלא שאז הגיעו הנאצים, העולם התהפך והזוהר נהפך לאבק. בלית ברירה הגיעה אילזה מווינה לפלשתינה. ולא מצאה בה נחמה. היא אפילו השלימה עם מתי, החתן שבתה היחידה בחרה לעצמה. צבר שרמנטי, דור ראשון בישראל המתהווה, בטוח בעצמו וזר לה כמעט בכל מובן. אדם שלעולם לא היה נכנס לעולמה הישן. אלא שהעולם הישן נמחק ובזה החדש הם נאלצו לחלוק חיים שלמים בבית משותף שמן הרגע הראשון היה לזירת התגוששות והתנגשות, לרחבת ריקודים של מחול שדים משפחתי.
עכשיו כשאילזה ומתי כבר אינם, מנסה נכדתה לברר מה באמת היה שם. לדובב את השתיקות, להחריש את הצעקות שממשיכות להדהד בה, לפענח את האנשים שאיתם גדלה אך לא באמת הכירה. להבין איך כאב ובדידות וזרות הותכו לאהבה. אם בכלל היתה שם אהבה.
הירקון 116 ב' הוא ספרה השישי של אורית הראל , מחברת רב-המכר זה לא שאני לא אוהבת . בלשון מאופקת ובסכין חדה היא מפלחת בזו אחר זו שכבות של זיכרון, צער וגעגוע, ומלבישה במילים את החומר אפל שהופך זרים גמורים למשפחה.
המחיר שלנו:
67
₪