ידיד האדמה - ת. קורגסן בויל

״עוד מישהו רוצה לשנות את דעתו?״ זיידן צועק. הוא סורק את שורות הצוערים במבט ערמומי, כמו של הדרקונית הכחולה מאחוריו. "לא? נהדר. כחצי מכם ימותו עד הקיץ הבא."
שקט משתרר בקרב כל העומדים במסדר, למעט יבבות אחדות שנשמעות לשמאלי.
"שליש ממי שיישארו ימותו בשנה שלאחר מכן, וכך גם בשנה האחרונה. לאף אחד כאן לא אכפת מי האימא והאבא שלכם. אפילו הבן השני של המלך טאורי מת במהלך הניפוי. אז תאמרו לי שוב - אתם מרגישים בלתי מנוצחים עכשיו, כשהגעתם אל רובע הרוכבים? מרגישים שאי אפשר לפגוע בכם? שאתם חלק מהאליטה?"
איש לא מריע.
גל חום נוסף מכה בפניי - הפעם הוא נושב ישירות מולי - וכל שריר בגופי מתכווץ. אני מתכוננת לכך שאישרף בחיים. אבל אלה לא להבות, רק אדים. הצמות של ריאנון מתנופפות לאחור כשכל הדרקונים נושפים אוויר בו־בזמן. מכנסי הרכיבה של הצוער שעומד לפניי מתכהים, והצבע מתפשט לאורך רגליו.
הם רוצים להפחיד אותנו. המשימה הושלמה.
"כי אתם לא מיוחדים או בלתי מנוצחים בעיניהם," זיידן מצביע על הדרקונית הכחולה ורוכן מעט קדימה, כאילו מגלה לנו סוד, ויוצר איתנו קשר עין.
"בשבילם אתם רק טרף."