אַבָּא וְגַלְיָה יושבִים עַל חוף הַיָּם. גַּלְיָה שואֶלֶת אֶת אַבָּא הֲמון שאֵלות.
אֵיפה נִגְמָר הַיָּם וְאֵיפה נִמְצֵאת הַשּמֶש אַחֲרֵי שהִיא שוקַעַת וְאֵיפה הָאִיש עִם הָאַרְטִיקִים וְאֵיפה וְאֵיפה וְאֵיפה. הֲרֵי אִם לא תִּשאַל, אֵיךְ תֵּדַע?
וְאָז גַּם לְאַבָּא יֵש שאֵלָה. הַכּל כָּל כָּךְ יָפֶה סְבִיבָם. נִרְאֶה כְּאִלּוּ הַיּפִי לא נִגְמָר.
וּבְכָל זאת, אֵיפה אֵין יפִי?
גַּלְיָה חושבֶת שזּו שאֵלָה פְּשוּטָה מְאוד, אֲבָל בְּכָל פַּעַם שהִיא מְנַסָּה לַעֲנות, הִיא מְגַלָּה שזּאת לא הַתְּשוּבָה הַנְּכונָה.
הַאִם בֶּאֱמֶת אֵין דָּבָר שאֵין בּו שוּם יפִי?
סֵפֶר חָכָם וּמְרַגֵּש עַל הַחִפּוּשׂ הַחִיצונִי וְהַפְּנִימִי אַחַר נְקֻדּות של יפִי וְשל אור.
יואָב בְּלוּם הוּא סופֵר אָהוּב וַעֲטוּר פְּרָסִים. אֵיפה אֵין יפִי? הוּא סִפְרו הָרִאשון לִילָדִים.
רותֶם טֶפְּלו הִיא מְאַיֶּרֶת מָעֳרֶכֶת, שיְּצִירותֶיהָ רָאוּ אור בָּאָרֶץ וּבָעולָם.
זֶהוּ סִפְרָם הַמְּשתָּף הָרִאשון.