הָלְכוּ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
כְּשֶׁיָּרַד הַלַּיְלָה פָּחֲדוּ.
עָלוּ לְהַר אֶחָד וּמָצְאוּ מְעָרָה אַחַת.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יִכָּנֵס אֶחָד מֵאִתָּנוּ לְתוֹךְ הַמְּעָרָה,
אוּלַי נִמְצָא בָּהּ מָקוֹם יוֹתֵר מְתֻקָּן.
נִכְנַס רַבִּי יוֹסֵי, וְרָאָה בְּתוֹכָהּ מְעָרָה אַחֶרֶת...
אגדות הזוהר מתרחשות כמעט תמיד בעוד שהיו הולכים, ממש תוך כדי הליכה. וההולכים הם לרוב שניים, אך לפעמים גם שלושה חכמים הולכים יחדיו או ארבעה. לאן הם הולכים? ללמוד תורה מפי מורה זקן, או לבקר חבר חולה, או לערוך ביקור משפחתי. לא פעם תהיה לבסוף מגמת פניהם למערה, אל מוֹרָם, רבי שמעון בר יוחאי. בבואם יספרו לו על הרפתקאות מופלאות שעברו בדרך ועל דברי התורה ששמעו או שחידשו בעצמם ויציעו לפניו את השאלות המטרידות את רוחם.
ורבי שמעון מצִדו, יודע דעת עליון, יעשה סדר ויבאר להם בנימה אבהית מה בעצם הם ראו, באיזו מתנה גדולה זכו או מאיזה דין קשה ניצלו. והתרגשות גדולה של הכרת תודה תמלא את לבם, ולפעמים אף יבכו −לא רק מעוצם השמחה אלא גם מחרדתם לגורל בני הדורות הבאים. עץ הזית העתיק והנפתל בשֵׂיבתו, הניצב בקצה כל שביל ביערות הגליל, זוכר הכל ושומר אמונים לאבותינו רוקמי אגדות הזוהר. ואם רשות ניתנה לו לעץ הזית הזקן להקיף את עצמו עוד בטבעת אחת נוספת − היא אסופת אגדות הזוהר שלפנינו − יהי רצון שיאירו הדברים דרך ונתיבה לרוחנו הפצועה והמחפשת, וישכינו בינינו אך שלום ושלווה ורֵעוּת.
מתוך ההקדמה
בעוד שהיו הולכים − מבחר ספרותי ראשון מסוגו. קטעי הזוהר והסיפורים מוגשים בתרגום חופשי מארמית ובעיבוד קל ומלווים בהרהוריו הפיוטיים והאקטואליים של יונדב קפלון.