יום יוליאני - גלי כרמלי - שרים

כמה שהיא איילה

פָּחַדְתִּי לְהִסְתַּכֵּל עַל אַיָּלָה כִּי הָיוּ לָהּ עֵינַיִם יְחֵפוֹת. פָּחַדְתִּי שֶׁכָּל
הַזְּכוּכִיּוֹת שֶׁנִּסְדְּקוּ בִּי, לֹא יוֹתִירוּ מִמֶּנָּה אַיָּלָה.
אַיָּלָה שֶׁלִּי כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת מִתְהַלְּכוֹת בָּהּ מַחְשָׁבוֹת אֲרֻכּוֹת
וְשׁוֹתְקוֹת. אֲנִי צוֹפָה בָּהּ מֵהַחַלּוֹן, הוֹלֶכֶת וּקְטֵנָה. כָּל בִּנְיָן שֶׁעוֹבֵר
לְצִדָּהּ מְצַמֵּק אוֹתָהּ עוֹד קְצָת.
"אַיָּלָה", אֲנִי צוֹעֶקֶת וְהִיא לֹא שׁוֹמַעַת.
פָּחַדְתִּי שֶׁזֶּה הַסּוֹף, יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אוֹתָהּ נוֹפֶלֶת, כָּל הַקִּירוֹת נִשְׁבָּרִים
מִתּוֹכָהּ,
אֲבָל אַיָּלָה שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת, הַגַּב שֶׁלָּהּ מָתוּחַ.
רַק אֲנִי יוֹדַעַת כַּמָּה שֶׁהִיא
אַיָּלָה

 

אבות ישורון כתב ש"שיר שהתרגל להיות שיר, זה בעצמו אנטי-שיר". כתיבתה של הלל אקרמן היא שיר שלא התרגל להיות שיר. יש בכתיבה הזו פריכות רעננה שמאפשרת לשירים לדבר על עניינים כבדים בצורה מלאת חיים. זהו תיאור של תודעה ייחודית בפעולה ותיאור של עולם שמוחזק בין התפרקות ללכידות-כלשהי שמאפשרת כתיבה.
דרור בורשטיין

הלל אקרמן, מורה לספרות בתיכון לאומניות בירושלים, בוגרת תואר ראשון לספרות כללית והשוואתית ומדעי היהדות באוניברסיטה העברית. שיריה זכו במספר פרסים: הרשון, גחמן וזולטן. כמה שהיא אילה הוא ספרה הראשון.

"שיעור זמרה" הוא מהלך חיים שלמים של איתור הקול הנעדר: מחוויות ילדוּת והתבגרות בצֵל חרדה חברתית אל דרך של ביטוי, יצירה והגשמה. השיעור מתחיל בְּילדה מסוגרת ושותקת, הילדה שאִם "תְּנַסּוּ לְדוֹבֵב אוֹתָהּ./ הִיא רַק תִּשְׁתֹּק יוֹתֵר./ הַמִּלִּים שֶׁלָּהּ נָסוֹת,/ הַמִּלִּים שֶׁלָּהּ לֹא מַרְשׁוֹת/ לְעַצְמָן לְהִתְחַבֵּר." אט-אט קליפות השתיקה נסדקות ומבעד לחרכים ניבעים שירים עדינים וגבישיים, פוצעים מהתחדדות השנים, שכן "בִּפְנִים עוֹלָמוֹת מִתְהַפְּכִים בְּקִרְבָּם/ בְּשֶׁקֶט מוֹפְתִי. דְּבָרִים פְּעוּטִים/ הוֹפְכִים עֲטַלֵּפִים טוֹרְפִים,/ בָּעוֹלָמוֹת הַשְּׁקוּפִים לְמֶחֱצָה."
תחילה תנוע הדוברת אל המוזיקה, אל ההתלמדות והעשייה הצלילית, ובהמשך תהפוך למורה למוזיקה בעצמה, ותלמֵד ש"הָרוּחַ אֵינָהּ/ מִתְאַמֶּצֶת לִנְשֹׁב/ צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת/ אֵינָהּ מְהַרְהֶרֶת כֵּיצַד/ קוֹלָהּ יִשָּׁמַע/ הֲיִי בִּפְלִיאָה,/ הֲסִירִי כְּבָלִים/ עַתִּיקִים/ וּתְנִי לְקוֹלֵךְ/ לַעֲלוֹת מִתּוֹכֵךְ/ דַּק וְחָלוּשׁ/ וְנִפְלָא,/ עַד אֵימָה."
בספרה הצלול והבשל, אוצרת דנה לוינסון בשיר את פשר השתיקות והאתגרים שבשחרור מ"כבלים עתיקים", חוויות של זוגיות ופרידה, התמודדויות ביתיוֹת – עם הבית הגשמי והבית הפנימי – ומציאת אחיזה בפרקטיקות יומיומיות: "שִׂימִי סִיר שֶׁל אֹרֶז –/ הַשְׁלִיכִי עֹגֶן עַל כִּירַיִם,/ שֶׁתִּהְיִי חֲזָקָה, שֶׁלֹּא תִּתְפָּרְקִי/ בֵּין מַכָּה לְמַכָּה."
מחוץ לשירים מעידה המשוררת: "בכל פעם שאני מבטאת את קולי בעולם זו חגיגת ניצחון לילדה שהייתי, ילדה שקטה וביישנית, שגדלה עם חרדה חברתית משתקת." ואכן, "שיעור זמרה" הוא חגיגה לא צפויה, צוהר אל גנים סודיים, הזמנה מעוררת השתאות להטות אוזן אל השָׁתוּק המתבקע.
יחזקאל רחמים

דנה לוינסון היא מוזיקאית, מלחינה ומורה לפסנתר. חברה בהרכב הנשים "מורקה". בשנים האחרונות היא מפרסמת משיריה בכתבי עת שונים. "שיעור זמרה" הוא ספרה הראשון.

ארבעים שנה שהיא שם, בבית החולים הפסיכיאטרי בירושלים, בונה יקום פרטי, מסועף, מלא פרטים ורמזים. היא לא שכחה דבר אך לא ברור עד כמה עולמה הפנימי קשור למציאות. ואז מגיע נדב, פסיכולוג צעיר עם שקט חיצוני ונפש סדוקה מהשירות הקרבי, והוא מקשיב לה באופן אחר. מתעקש להבין. לאט, נגד כל הסיכויים, היא מניחה לו להתקרב, אבל ככל שהוא מתקרב הוא מתקשה להבחין היכן נגמר השבר שלה ומתחיל אזור הדמדומים שבו הוא עצמו חי, וחווה על בשרו את מסקנתו של ויליאם פוקנר: העבר לעולם לא מת, הוא אפילו לא עבר.

בנובלה הכורסה הירוקה בוחן יובל נריה מה קורה כשמטפל יושב מול מטופל ופוגש בכאב שלו־עצמו, שאותו לא הצליח לרפא; מה אם הכאב הזה הוא הדבר האחרון שנותר לו מאדם אהוב; כיצד נשזרים להם היחסים בין מטופל למטפל; ואיך, אם בכלל, נשמרים גבולות התפקיד במשך המסע הטיפולי.
מהלך האירועים בספר מגלה שטיפול נפשי עשוי להיות מן הדברים הנועזים ביותר ששני אנשים יכולים לעשות יחד מבלי לצאת מן החדר.

יובל נריה, מחבר רומן המלחמה ״אש״ על חוויותיו כחייל במלחמת יום כיפור (זמורה־ביתן 1989) הוא פסיכולוג קליני ומנהל תוכנית המחקר בפוסט־טראומה בֿמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק ואוניברסיטת קולומביה.