"מר דלקרואה הוא ללא ספק הצייר המקורי ביותר בכל הזמנים, הן בעבר והן בהווה. [...] דלקרואה הוא הצייר הסוגסטיבי ביותר. יצירותיו, אפילו המשניות והנחותות שבהן, מעוררות במתבונן מחשבות רבות. הן מעוררות את זכרם של רגשות פיוטיים ורעיונות שכבר היו מוכרים וידועים אולם נדמה היה שהם קבורים לנצח בליל העבר. […] דמיונו של דלקרואה! דמיונו מעולם לא נרתע מלהעפיל לגבהים המורכבים של הדת. השמיים שייכים לו, כשם שהשאול שייך לו, כשם שהמלחמה, האולימפוס והתשוקה שייכים לו. אכן, הוא טיפוס של צייר־משורר! הוא אחד מאותם אחדים נבחרים, ורוחב דעתו כולל בתחומו גם את הדת. דמיונו, הזוהר כקפלה העולה בלהבות מפזות, בוער בכל להבה ובכל תשוקה ארגמנית. כל הצער הנלווה לתשוקה נוגע בו. כל ההדר שיש בכנסייה מאיר אותו. על בדי הציור רוויי ההשראה שלו הוא יוצק לסירוגין דם, אור וצללים".
אלו הם רק אחדים מן השבחים שחלק שארל בודלר לצייר הנערץ עליו, אז'ן דלקרואה (Delacroix, 1798־1863), גדול הציירים הרומנטיים של צרפת, שיצירותיו הידועות – 'החירות מובילה את העם', 'מות סארדאנאפאלוס', 'מראות הטבח בכיוס', 'הסירה של דנטה', 'נשות אלג'יריה' ועוד – משקפות לא רק את רוח הרומנטיקה אלא גם את התסיסה הפוליטית והחברתית של תקופתו, וכן את מורכבותה של אותה התסיסה. דלקרואה נודע כצייר משפיע במיוחד, והשפעתו ניכרה לא רק בקרב בני דורו כי אם גם בקרב דורות מאוחרים יותר, ובפרט בקרב הציירים האימפרסיוניסטים והפוסט־ אימפרסיוניסטים (לרבות רנואר, ואן גוך וגוגן), שהושפעו מאופן השימוש שלו בצבע ובאור כדי ליצור אווירה ולהביע רגש: "פלטת הצבעים שלו נותרה הטובה ביותר בצרפת. אין איש בארצנו שבו דרים בצוותא שלווה ופאתוס שכאלה, צבעים בוהקים שכאלה. כולנו מציירים באמצעותו" – קבע פול סזאן.
בספרון זה נדפסים לראשונה בעברית שלושה חיבורים מאת דלקרואה:
א) מסתו הידועה, 'שאלות על היפה'Questions sur le) beau), שפורסמה ב־1854 בכתב העתRevue des Deux Mondes. במסה זו מבקש המחבר לברר מהו יופי אמיתי באמנות והאם ניתן להגדירו לפי כללים קבועים. הוא קובע, כיאה לגישה הרומנטית, כי היופי אינו נובע מתִקניות מסוימת או מחיקוי האמנות העתיקה, אלא מהשראה, רגש וכישרון ייחודי שאינם ניתנים להעברה מדור לדור באופן שיטתי. הוא מדגיש כי יצירות מופת נוצרות מתוך אינדיבידואליות, מקוריות וחוויות־חיים פרטיות, ולא מתוך ציות לכללים אקדמיים או אידיאלים קבועים מראש.
ב) המסה 'על הווריאציות של היפה' Des variations du beau)), פורסמה ב־1857 באותו כתב־עת ומהווה מעין המשך למסה הקודמת, תוך התמקדות במופעיו השונים של היפה במקומות ובזמנים שונים ("היפה אינו מוגבל לאסכולה אחת, לארץ אחת, לתקופה אחת").
ג) 'על הציור' (Sur la peinture), הוא אוסף הגיגים שלוקט – בידי עורכי מהדורת כתבי דלקרואה מ־ 1923Oeuvres littéraires – Études esthétiques) ) – מיומניו ומשלל חיבוריו השונים, בהם עסק בין היתר בנושאים טכניים כגון הניגוד שבין הקווים; צבע, צל והשתקפויות; מניירות; חשיבותו של הנושא, טבעה של אמנות הציור ועוד.