אמנות המרחק - טלי עוקבי

הקיבוץ הישראלי נוסד בראשית המאה ה-20, ולאחר הקמת המדינה הוא היה לתנועת התיישבות של מאות ישובים ואלפי חברים. מראשיתו ביקש הקיבוץ לממש רעיונות סוציאליסטיים רדיקליים של שוויון, אחווה ושותפות מלאה במודל קהילתי המבוסס על שיתוף כלכלי וחברתי מוחלט – בקומונה. לאחר הקמת המדינה, בעקבות מיסוד וגיוון פנימיים ושינויי עומק בחברה הישראלית, התמודדו הקיבוצים עם אתגרים חברתיים וארגוניים חדשים והחלו במעבר הדרגתי ממבנה קומונלי מלא למודל גמיש יותר. תחילה, בתחום השיתוף – הופרטה הצריכה המשותפת. בהמשך, לקראת סוף המאה, בעקבות משבר כלכלי קשה, עורער גם השוויון. כאשר האחריות לפרנסה הועברה מהקהילה לפרט ולמשפחה, פערי השכר יצרו בידול כלכלי בינאישי. האחריות חולקה מחדש בין הקהילה ליחיד והמשפחה, והוגדרו מחדש ערכי השוויון, הצדק והערבות ההדדית.

ספר זה מבקש להבין את הגורמים שהובילו למהלכים אלה, את גבולותיהם ואת השפעתם על אופן העיצוב מחדש של יחסי יחיד וקהילה. כמו כן הוא מברר כיצד צמצום השיתוף, הפרטת העבודה ושכרה, והעברת הבעלות על הדירות מהקהילה למשפחות הגבירו אוטונומיה אישית ומשפחתית מבלי לבטל לחלוטין את חזון הקהילה המשותפת. הטענה המועלית כאן היא שהחזון הקהילתי עוצב מחדש במודל של "קהילת רווחה" המשלבת בין אחריות חברתית למרחב אינדיבידואלי ומשפחתי; בין המשכיות מוגבלת של ערכים קיבוציים והתאמתם למציאות כלכלית וחברתית עכשווית. בהישענות על מחקר מעמיק של תהליכי השינוי ושל התנהגות חברים וקהילות, הספר מציע קריאה חדשה ומשמעותית בקיבוץ החדש – לא כשריד נוסטלגי של הקיבוץ המסורתי אלא כתופעה חברתית המחפשת איזון בין פעילות וסולידריות קהילתית לחירות אישית; בין מסורת של שיתוף לבין אתגרי המאה ה-21.

יחזקאל דר הוא פרופ' אמריטוס בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית; הרבה לחקור בנושאי חברה וחינוך בקיבוץ. סייע לו במחקר זה ד"ר שלמה גץ, ראש המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי באוניברסיטת חיפה.

בשדה בוקר השמש לא שקעה כמעט אף פעם, וכולנו התרוצצנו יחפים ופרועים מהפנימייה לקבר, מהקבר לצוק, והנעורים בערו לנו על העור ורק רצינו להרגיש עוד ועוד מהדבר הזה שלא ידענו לקרוא לו בשם.

לבנים של שדה בוקר היה עתיד בהיר, נהיר, מזהיר. בנים תמיד יודעים לאן הם הולכים. מישהו כבר צייר להם מפה והם רק צריכים לדעת לקרוא אותה.

אבל אנחנו היינו בנות.

פחדנו ושנאנו את עצמנו כמו בנות, ועמדנו בתחתונים מול המראה בחדר שלנו בפנימייה וכל אחת אמרה מה הכי מכוער בה. להיות בת אומר שאת חייבת להיזהר תמיד. כל הזמן.

ספרה הראשון של מיה יסעור הוא טקסט בשל ונפלא ומלא עסיס וטעם. העברית שלה יחפנית ופושטקית וגם אלגנטית ומדויקת. בעדינות ובתשומת לב היא מספרת סיפור אישי מאוד על מקום אחד ועל נערה אחת, אבל באורח פלא מחזירה אותנו, הקוראות והקוראים שלה, אל מה שאולי היו הנעורים שלנו ואולי הוא החלום שלנו על האור היוקד והחושך הסמיך של אז.