אחד־עשר סיפורים קצרים ואחריהם נובלה שהספר נושא את שמה. הספר מסתיים בפואמה/שיר, מעין הרהור על הזמן, כחותמת לרוח הספר.
הסיפורים, ברובם ריאליסטים, מקצתם דמיוניים, טבולים כולם בעצבות וחמלה, ועשויים לעורר בקורא הזדהות בשל מאבק הגיבורים על מפתנן של תקוות ותובנות חמקמקות מכמירות־לב, גיבורים שביקשו להיות כמו כולם בטרם הוסגרו לידי החיים.
"בדידות מתמדת חסרת ישע אינה מנוחמת סתם כך באבחת דמיון, היא נותרת נאמנה לצינת הזמן, וכל שנותר היה להניח את רוחו לפלישתו המתמדת של הכאב.
זוויות פיו נשמטו ברפיון והוא עצם עיניו ונרדם." (מתוך 'התגנבות')
"מקץ שנים רבות ישוב הילד באפרוריות שערותיו למקום. הוא ידע כי שיבה למחוזות ילדות חורכת באחת דמיונות חפים מפשע, ותחתיהם עולה מציאות חסרת חמלה שהזמן גילף במיומנות." (מתוך 'אלמוות')
זהו ספרו השני של עוזי מגן תומו, הראשון, רומן פילוסופי –על הרים וגורלות, י"ל ב־2005. המחבר מתגורר בירושלים; פיזיקאי במקצועו.