האיש שלא ידע למות - עוזי מגן-תומו

"אתן רק ילדות קטנות," השוטרים בתחנת המשטרה אמרו לחיילות שלי. "תישארו כאן, איפה שבטוח ומוגן, תתרחקו משדה הקרב, זה לא מקום בשביל ילדות כמוכן." 

החיילות שלי יודעות לירות, לכולנו יש מדים ונשק. כולנו עשינו אימונים בדיוק בשביל יום כזה, אבל אף פעם לא נלחמנו קודם, זאת תהיה הפעם הראשונה שנפגוש ממש מלחמה. השוטרים מפצירים בנו, "אל תצאו מכאן." ומהצד השני מתקשרת הקצינה שלי וצועקת עליי, "יש לכן נשק, אתן לוחמות, קדימה, תגיעו לבסיס בכל דרך אפשרית. תבואו לעזור בקרב."

אמרתי לחיילות שלי: אנחנו לא ילדות כמו שהשוטרים כאן אמרו לכן! אנחנו לוחמות! וככה הן קמו, ויצאנו."  

לוחמות הוא סיפורה של מהפכה. אחרי עשורים של מחלוקת סביב שאלת השירות של נשים כלוחמות בצה"ל, מלחמת שבעה באוקטובר הכריעה את הוויכוח. בעזה ובלבנון, בסוריה ובאיו"ש, צעירות ומבוגרות, נשואות ורווקות, אימהות ואפילו נשים הרות השתתפו באופן פעיל בלחימה ושמרו על כולנו.

לוחמות מביא את סיפוריהן של הנשים האלה: עשרים מונולוגים כנים וחשופים שמספרים את הסיפור הזה, סיפור שמעולם לא סופר קודם לכן, ושכולם חייבים להכיר. מונולוגים של נשים צעירות שרצו להפוך ללוחמות גם כשאיש לא האמין בהן. עם קסדה מעל לקוקו ולק ג'ל על הציפורניים הן הסתערו וחיפו, נפצעו והתגברו, והוכיחו שהן יכולות.

לוחמות - ספר שאי אפשר לקרוא בלי לצחוק ולבכות, להתרגש ולהתפעל, ובעיקר, להצדיע להן אחת־אחת.

לילה. "שומרת לי־לה, בואי לאר־זים!"
אני עומדת במרכז של החדר, מרימה את הפנים לשְׁמַרְטַף.
במיטות שלידי אין תזוזה. דנה ויותם רגועים, ישנים.
הם שומעים את הקריאות שלי, אבל הן לא יעירו אותם.
אף אחד לא לימד אותנו, אבל כולנו קוראים לה אותו דבר, באותה מנגינה.
אני לא בוכה. אלה לא דמעות בכי, אלה דמעות גרון.
"שומרת לי־לה, בואי לאר־זים!"

בוקר־צהריים־ערב־לילה. ילדה ערנית בת שבע, בעלת נפש של אמן, פורשת את רגעי היום־יום של ילדותה בקיבוץ של שנות השבעים, שהיתה בו־זמנית ילדות של שפע ושל חסך. בתמימות ילדית נחשפים יופיו ומורכבותו של בית גידול שפס מן העולם, מרחב החיים של החינוך המשותף – צורת גידול גדושה באהבה ודאגה, הטומנת בחובה גם זרעי פורענות.

חֲדַרוֹכֶל, הֲקָמָה, מדידות, נוֹשֵׂאוֹכֶל – לצד המושגים שטבעה החברה היצרנית והיצירתית רחשו בגלוי ובסמוי חוקים וערכים, נורמות מדוברות ושאינן מדוברות של חברה מתבדלת, שהושתתה על קונפורמיות. הילדה קולטת אותם כמו סֵיסמוגרף, קולטת ומתעדת. עיניים גדולות זה לא טוב פותח דלת לקונפליקטים בין פרט לקבוצה; בין להיות קטן ללהיות גדול; בין לאהוב ולהיות נאהב. כל אלה מובאים דרך עולם בפני עצמו – הבֶּיתֶלָדִים.

כיצד צומחת אינטימיות בְּיום־יום ללא פרטיות שבו "כולם רואים לכולם"? כיצד לומדים להיות לבד, שקטים עם עצמנו, כשאין רגע לבד? מי רואה את ה"אחד" כשהוא תמיד "אחד מתריסר"? מהי מוגנות ומי מגן על חלומות הלילה ועל חלומות הנפש? עיניים גדולות זה לא טוב הוא רומן צלול ומרגש, פוקח עיניים וצובט בכנותו.

רונית בלנרו־אדיב היא פסיכולוגית קלינית עם התמחות בטיפול בילדים וניסיון ייחודי בטיפול בילדים שהוצאו מביתם והושמו במסגרות טיפול־פנימייתי. נולדה בשנות ה־70 בקיבוץ השומר הצעיר והתחנכה בבית ילדים בלינה המשותפת ובמוסד החינוכי עד יציאתה לצבא. נשואה ואם לארבעה, מזה עשר שנים מתגוררת בניו־זילנד. בשנת 2016 ראה בהוצאת רסלינג הספר "חיבוק חזק ולא כואב – הטיפול ה׳טוב־דיו׳ בילדים המוצאים מביתם", שכתבה עם ורד ביבי ותניה אורן־צ׳יפמן כחלק מעבודה רבת־שנים בטיפול הפנימייתי. עיניים גדולות זה לא טוב הוא הרומן הראשון פרי עטה.

עמירם בנוי כקולאז׳ שירי דרמטי. נקודת המוצא שלו היא מעשה הטרור שביצע עמירם בן אוליאל, שביולי 2015 יידה בקבוקי תבערה על ביתה של משפחת דוואבשה בכפר הפלסטיני דומא, רצח את ההורים סעד וריהאם והתינוק עלי, ופצע אנושות את אחמד בן הארבע. המחזה משלב בין הפרטים הדוקומנטריים של מעשה הטרור לבין רגעים בדיוניים שבוחנים את השלכותיו, כגון איש ציבור שמתראיין לאחר ״חתונת השנאה״ או צלמת דיוקנאות שמצלמת את עמירם לרגל התמנותו לתפקיד פוליטי בכיר. לאורך ההצגה נשמעים קולו הפנימי של עמירם וקולותיהם של איש הציבור, איש הציוד, צלמת הדיוקנאות ועלי התינוק, המביטים ל במתרחש מנקודות שונות בציר הזמן ויוצרים הקשרים חדשים לפענוח הזוועה המתהווה לנגד עינינו.

״נראה שהטקסט הפיוטי הוא יותר בגדר ניסיון לחקור את מקורות הרוע, ולא להצדיק אותו או להסיר ממנו אחריות. ׳לא רציתי, אבל הסתקרנתי׳, אומר עמירם המדומה לתינוק עלי, ונדמה שזה אולי גם מה שהוביל את יוצרי ההצגה – סקרנות, רצון/ לא רצון להתקרב לרשע [...] א׳זה חלום רע?׳ שואל התינוק עלי את עמירם באותה סצנה ועמירם משיב: ׳זה רע, אבל זה לא חלום׳״.

מוריה להמן, ״מרתה יודעת״

עדו סתר – מחזאי, בוגר תואר ראשון בקולנוע ותואר שני בתיאטרון בהצטיינות מאוניברסיטת תל אביב. מעבודותיו הקודמות: מארי קירי (תיאטרון הסימטה, 2024), המשוגעת. אפילוג (בהשראת המשוגעת משאיו מאת ז׳אן ז׳ירודו, תיאטרון נוצר, 2022), הדהוד (תמונע, 2019), הנערים מרחוב פאל (עיבוד לספר מאת פרנץ מולנאר, תיאטרון הקיבוץ, 2016).

בסוף 2023 פורסם רומן הביכורים שלו תיאטרליה, העוקב אחר הפקה של טרגדיה יוונית בתיאטרון רפרטוארי ושולח חיצי ביקורת מחודדים למדי ואוהבים במידה – הן אל עבר התיאטרון הרפרטוארי השבע והלא רלוונטי הן אל תיאטרון הפרינג׳ היומרני והמגוחך.