רומן הביכורים של עדי אלבלה אלֵד הוא הישג ספרותי נדיר ומרגש, מרשים ומפתיע בעוצמתו ובבשלותו. הרומן כתוב בגוף ראשון ובמרכזו צעיר בשנות השלושים לחייו, המתמודד תוך כדי תהליך התבגרות איטי עם עולם פנימי לא יציב (מה שהחברה ה"מתוקנת" והלשון הקלינית יגדירו הפרעה נפשית) שבו הגבולות בין דמיון ומציאות לא קיימים, ממש כמו בספרות או בקולנוע ובאומנות בכלל.
בעולמו של אֵלֵד הוא מפיק סרט בכיכובם של המתים במשפחתו שעימם הוא מצוי בקשר קבוע, הוא משלים תסריט, מחלק תפקידים, מחפש אתרים לצילום ורודף אחרי הפרטים האחרונים הקשורים ביצירת הסרט שהופך לתכלית חייו ונוגע גם בפרקים אפלים בתולדות האנושות, שהרי המתים במשפחתו נרצחו על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה והדי זיכרונות והזיות מאותם מאורעות צצים בערבוביה בתודעתו של אלד. הללו נוכחים אצלו, ממש כשם שהם קיימים ונוכחים בתודעה הוויזואלית הישראלית בכלל. ואולם, מתברר שפרשת הפקת הסרט איננה פרי הדמיון בלבד ושלפחות בעבר היה ניסיון אמיתי וטראומטי למדי להפיק סרט, ניסיון כושל שהותיר באלֵד צלקות עמוקות, בעיקר בשל קשרי ניצול רומנטיים שהסתיימו במפח נפש. אלד מאפשר לעדי אלבלה לפרום עד דק את גבולות הריאליזם השגור ולפרוץ נתיב אמין ואותנטי אל מחוזות דקים ועדינים המזכירים לנו עד כמה המציאות שלנו פגיעה ושברירית.