“האשמים״ מאת הסופר המסתורי בּאנדי הוא לא עוד ספר רגיל. זהו ספר הפרוזה הראשון אי־פעם שהוברח מגבולות קוריאה הצפונית בדרך־ לא־דרך, ושנרכש על ידי הוצאות רבות ברחבי העולם. כל פרט ביוגרפי על המחבר, שחי עדיין (ככל הנראה) במולדתו ומכנה את עצמו בשם הבדוי “בּאנדי״ (“גחלילית יפהפייה״ בקוריאנית), שוּנה על מנת להגן על זהותו. בסיפוריו האמיצים והיפהפיים מאיר באנדי בעוצמה נדירה את החיים הנוראיים והסבל האנושי בדיקטטורה האפלה. “אתה הקורא!״ מבקש באנדי בסיום הספר, “אני מפציר בך לקרוא את מילותי.״
אך מעבר להיותו עדות לטירוף הבלתי נתפס שבו חיים תושבי קוריאה הצפונית, “האשמים״ הוא גם יהלום ספרותי שכתוב בכישרון רב. הסיפורים האנושיים והסאטיריים של באנדי הם שוברי לב, והם נחרתים בזיכרון בזכות הדמויות שעומדות במרכזם: החל באמא שמואשמת בבגידה משום שהיא סוגרת את הווילונות בביתה כשהיא מגלה שבנה הקטן פוחד מדיוקנאותיהם של קרל מרקס וקים איל־סונג המתנוססים מול ביתם; דרך גבר נשוי שמאס בחיי ההשפלה ומתוודה במכתב לחברו על כוונתו לברוח עם אשתו בסירה “מארץ הרמייה והכזב הזאת״; וכלה בגבר שמבקש לראות את אמו הגוססת בכפר, ועובר מסע ייסורים משום שאין לו אישור נסיעה למחוז הולדתו.
“זה לא מפחיד שהחברה הזאת לימדה אותנו להיות שחקנים כל כך טובים, עד כדי כך שכולנו מסוגלים להתחיל בלי שום בעיה לבכות לפי סימן?״ כותב באנדי באחד מסיפוריו, המתאר את האבל הפומבי על מות המנהיג. דבריו אלה מעוררים בקוראים מחשבות רבות על האופן שבו משטר דיקטטורי משתלט לחלוטין על חיי אזרחיו.