"אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהיתה לאל –ידו"- משפט זה, החותם את סיפור חייו של יצחק שמיר, הוא משפט המפתח של הספר כולו. האיש שהופיע בזירה הפוליטית ב 1970, נבחר לראשונה לכנסת ב 1973 ונעשה תוך פחות מעשר שנים לאחר מכן לראש ממשלת ישראל, מתגלה בזיכרונותיו כמי שהתמכר בצורה מפוכחת ופרגמטית לחלומו על ארץ ישראל כמולדת העם היהודי וכמדינתו הריבונית הבטוחה.
בלי להשתעשע במליצות רמות, תוך התמקדות בפעילות שנראתה לו כחשובה ביותר וכמועילה ביותר בכל רגע, הלך יצחק שמיר לאור החלום הזה מאז עמד על דעתו ועד שפרש מהגה המדינה בקיץ 1992, בעקבות הבחירות לכנסת ה13. כך היה שהצטרף בנעוריו, על רקע החינוך הלאומי-ציוני שקיבל בבית הוריו, לבית"ר. כך היה כשעלה לארץ כסטודנט, הצטרף לאצ"ל והלך בעקבות אברהם שטרן ("יאיר") ללח"י- וכך היה גם בהמשך דרכו במחתרת: בבריחה ממחנה המעצר ליד עכו, בשיקום לח"י ובהתייצבות בראשו כאחד משלושת חברי המרכז, בהגליה לאריתריאה ובבריחה הנועזת מסימבל, בהחלטה הנחרצת להימנע מכל מלחמת אחים לאחר הקמת המדינה.
לוחם המחתרת שב לתרום מכישוריו לשירות הכלל כאשר התגייס במחצית שנות החמישים למוסד ומילא בו שורה של תפקידים בכירים. כשפרש מהמוסד, לאחר עשר שנות עבודה, התמסר למאבק למען יהודי ברית המועצות ובעקבות מלחמת ששת הימים מצא עצמו מגויס לחזית חדשה-הבטחת האחיזה הישראלית בכל חלקי המולדת. הוא הצטרף לתנועת החירות , נבחר ליושב ראש הכנסת ה9 ב1977.
מן התחנה הזאת נקרא לשמש כשר החוץ, וכעבור שלוש שנים היה לראש הממשלה ולמנהיג הליכוד.בתפקידיו אלו פעל למען אחדות לאומית, ניווט את הממשלה בסבלנות ובנחישות וניצח על קליטתם של גלי העלייה האדירים מברית המועצות ומאתיופיה.
"סיכומו של דבר" מגולל את פרטי העלילה הזאת מזווית אישית מרתקת ומציג בפני הקורא דיוקן של קברניט, שלא רץ מעולם לשום תפקיד והיטה כתף לכל משימה לאומית שנחשבה בעיניו.
* לתשומת לבכם, נעדרים מהספר התצלומים שקיימים במהדורה המודפסת.