"סורי חמוד, אני צריכה שתיכנס לתמונה עכשיו. אתה כבר לא ילד,
אתה בן שלושים ושתיים, והמשמרת שלך עם אמא מתחילה."
עוד בילדותו שמע איתי מאמא שלו, שאם היא תידרדר בזיקנתה ותאבד קשר למי שהייתה, הוא יהיה חייב "לשים לה משהו בתה" ולגמור עם זה.
היום, כשהוא רווק שדואג רק לעצמו ולחניכיו בכפר הנוער, הוא מוצא את עצמו נזרק חזרה לחיים מהם ברח לפני שלוש־עשרה שנה, כדי לטפל באישה הראשונה של חייו בשלבים האחרונים של חייה.
איתי נאלץ לעשות היכרות מחדש עם היחסים המורכבים עם אמו,
אנטי־היחסים עם אחותו ("הזונה"), וגם עם הבירוקרטיה של הזיקנה והחולי. במקביל הוא מנסה להפסיק לברוח מפסיכולוגיות, להתאהב, ולתחזק עבודת־צד משונה שמהותה התכתבויות עם בני אדם שהוא מעולם לא פגש. אולי הוא עוד היה יכול להתרגל לכל המצחיק והעצוב הזה,
אם הבקשה של אמו "לשים לה משהו בתה" לא היתה חוזרת לפתע לחייו.
בגדול, זושה רוצה לחיות הוא ספר חד, מהיר וחכם על משולש משפחתי שהאיזון בו מופר שוב ושוב. ברומן הביכורים שלו, אורן יעקובי מצליח לכתוב בקלילות מחושבת על נושאים מורכבים, להיכנס לעומקי נשמתו של איתי וכל סובביו, ולומר לנו דבר־מה חשוב על האופן שבו כולנו זקוקים לזולת, גם אם הדבר מוביל לשיחות, הרפתקאות והחלטות שמעולם לא חשבנו שנגיע אליהן.
אורן יעקובי הוא מחזאי ותסריטאי מזה עשרים ומשהו שנים, נשוי לטלי, אבא של יונתן ורומי ותמיד, אבל תמיד, הבן של אמא שלו. זושה.