הרומן שלי עם פריז - רות ריישל

אמא של ז'נביב (גְוֶון) קינגסטון חלתה בסרטן סופני כשגוון היתה בסך הכול בת שלוש. היא סירבה להיכנע וכנגד כל הסיכויים המשיכה לחיות עוד שמונה שנים. בזמן הזה, בשקט ובסבלנות, היא מילאה קופסה אחת ובה מכתבים ומתנות לכל אבן דרך חשובה בחיי בתה, עד גיל שלושים: ימי ההולדת, שנות ההתבגרות, קבלת רישיון הנהיגה, סיום הלימודים. היא ידעה שלא תוכל להיות שם בגופה — אז דאגה להיות שם בנפשה. שני עשורים לאחר מותה, אמה של גוון הצליחה להמשיך לנהל שיחה מתמשכת עם בתה גם כשכבר לא היתה לצדה. 

היום, כשגוון עצמה כבר בשנות השלושים לחייה, שלוש מתנות אחרונות נותרו סגורות: לכבוד האירוסים, לכבוד הנישואים ולכבוד התינוק הראשון.

מכתבים מאמא הוא זיכרון מופלא, כן ונוגע ללב, על שיחה שנמשכת מעבר למוות ועל אישה אחת שלא הפסיקה להיות אֵם. זהו סיפור על ילדות בתוך צל של אובדן, על התמודדות עם כאב ושבר, על אור שנשמר בתוך המילים. סיפור על משפחות, על מורשת, ועל אהבה שנשארת — וממשיכה ללוות, לחבק, ולרפא. כמו שאמה כתבה "אהבה חזקה יותר ממוות".

ז'נביב קינגסטון היא בוגרת תואר ראשון בתיאטרון ובלשנות מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ותואר שני במשחק מאוניברסיטת בראון ותיאטרון טריניטי. היא כתבה ארבעה מחזות.

"ספר ביכורים עוצר נשימה על ההתמודדות עם מותה של אם... הרהור יפהפה ורחב לב על שכול ומשפחה." – Publishers Weekly

"כשהאבל שלה משנה צורה עם השנים, קינגסטון מלמדת אותנו דבר חיוני על הדרך לאסוף, לשמור ולטפח זיכרונות של אהובים לאורך החיים". – Kirkus Reviews










































































 

הספר הזה הוא בן לא חוקי למכלול הכרכים של בעקבות הזמן האבוד. הלית ישורון משכה בו מן המארג חוט אחד עומד־לעצמו: מופעיה של סבתו של המספר, המתחברים זה לזה, למן דפי הפתיחה, שבהם היא סובבת בגן בגשם השוטף, בָּזָה לחוקי הבורגנות הנשמרת־לנפשה וקווּצותיה נרטבות – דרך דפי מחלתה ומותה, המתורגמים כאן לעברית לראשונה – וכלה בשנים רבות לאחר מכן, שבהן הפשיל פרוסט שרווּלים ונהיה סופר, והוא מתייסר שסבתו, שחייו המוחמצים היו בשבילה מקור לצער, לא תדע כי סוף־סוף ישב לעבוד והוא מסיים את ספרו המונומנטלי.

סיפור מותה של הסבתא בעצם מתחיל להיטוות בסמוי מרגע הופעתה הראשונה, והיא הולכת ומתה בהדרגה לאורך שנים; זה אירוע מרכזי ב'זמן האבוד', שהמספר עד לו ומלווה אותו.

הסבתא מזדהרת כדמות השלמה ביותר במכלול של פרוסט: "סבתי השלמה באדם", ש"היתה הכל בחיי", ולעומתה נראים האחרים "יצורים חסרי ממש" – כך מתאר המספר את סבתו. דמותה היא מן ההתגלמויות המופלאות ביותר של חסד בין סבתא לנכד שאנו מכירים בספרות המערב, והדפים שייחד לה פרוסט, שהם מן היפהפיים שלו, כתובים ברוך ומתוך קרבה נרגשת, ששום דמות אחרת לא זכתה להם ממנו.

אבל הטקסט של פרוסט בספר זה אינו מעוֹר אחד. לפעמים הוא כמו נסחף להעמיד בקדמת הבמה קטעים שנונים, שהם מן הפסגות הקומיות שלו, הפוגות שהסיפור הסנטימנטלי אורב מאחוריהן.

הלית ישורון כותבת על התרגום: "חיפשתי לשון שתעביר את הנועם, את החיבה, את החרדה־להבהיל, שבהם נוקט הנכד בדבריו על אינסוף החום שמשפיעה עליו סבתו. פרוסט כותב אל־מול הטוהר של אם־אמו; אולי זה המאפשר לו לכתוב מֵאֲפֵלַת הנפש ולהישאר חי וצלול".