לא כזה סיפור - יאיר יעקבי

כשבועז מזומן לשיחת פיטורים נזעמת בחברה שבה עבד במשך שנים בפיתוח יִשְׂרָאֵיי, המוכרת גם כ"AI של המדינה" – הכול במשרדו המוכר והנוח נראה לו כמו "חפץ אישי" – אפילו הדלת. החלון. האוויר. הזמן שחלף. הוא מושלך החוצה לעת עֶרֶב, אל שממת אזור התעשייה – ללא טלפון, חסַר רכב, ואם עליו לנחֵש – בקרוב מאוד גם נטול זוגיות. העתיד הופך למאיים ומדאיג.

אלא שאז הוא נתקל בשלישייה שמעוררת בו דווקא תהיות לגבי העבר: שוטרת שאיבדה את זיכרונה בשנות ה־ 80 ואולי טוב שכך, גנדרן צרפתי מן המאה ה־ 19 , ורועה צאן תנ"כי, לבוש שריון ועוטה ציצית. בועז חייב לבנות מבראשית את חייו המתפרקים מול עיניו, אך הוא סקרן לפענח מדוע הגיעו השלושה דווקא אליו – כאן ועכשיו.

מהו התפקיד המיועד להם? והאם גם לו יש כזה? ככל שקורות חייהם מתבהרים, נותרים בידי בועז שלושה קצות חוט וניסיון אחד בלבד להשחילם יחד, דרך לולאת זמן אחת. בחברתם, הופך ההווה מפתיע מרגע לרגע.

"הָרֶוַח שֶׁבֵּין הַמִּלִּים מְדַבֵּר", כותבת אילה אלבאז בספרה חורים של משמעות. ואכן, שירים רבים בספר כמו מבליחים מתוך הדף הלבן ושבים אליו, מותירים אחריהם הד. תחילה, אלבאז מצביעה על טשטוש הפער שבין אירועים בסדר גודל קוסמי ואלה שנדמים שגרתיים. כך למשל, היא "מְחַפֶּשֶׂת בְּ־Ynet אֶת גּוֹג". אך לצד תמציתיות, מודעות עצמית ונימה אירונית, היא לוקחת צעד נוסף, הופכת את הגיחוך על ראשו וחושפת תקווה ואמונה אל מול ועל סף הייאוש.

דווקא ברגעי הכניעה, בהפניית הקשב לפחד ולחולשה מתוך חמלה, נגלה לה – ולנו, הקוראים – היופי. באהבה שאיננה מבקשת לבטל את הצרימה שנשמעת כמו "צְלִיל פְּסִילָה בְּמִשְׂחַק מַחְשֵׁב יָשָׁן", אלא להכיר בה. באמונה שאיננה חפה ממבוכה ומתסכול, מנפילה וקימה, מהתמודדות עם מוסכמות חברתיות, ציפיות ואכזבות – ובכל זאת מצליחה לבסוף "לָשׁוּב / אֶל / חֵיקְךָ / בִּמְנוּחָה".

יוני דוד

ד"ר אילה אלבאז היא סופרת, משוררת ועובדת סוציאלית קלינית. ממקימות מיזם "מקליפות עושים ריבה" – שירה במרחב הציבורי, ומיזם המדגרה לנשים כותבות. שיריה פורסמו במגוון כתבי עת, ועובדו בשיתוף פעולה ליצירות מחול מבוססות שירה, מדבקות, מגנטים ופנזינים, מתוך רצון בהנגשת השירה לקהל הרחב. חורים של משמעות הוא ספר השירה הראשון שלה שיוצא באופן מסורתי. קדם לו הספר גלויות שהוציאה בתגובה למלחמה, כספר שירה מפורק.