גוף ראשון רבים - נוגה פרידמן

רועי יוסף הוא מחזאי, במאי ויוצר תיאטרון. זוכה פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה לשנת 2024, ופרס קיפוד הזהב למחזאי השנה (2022). 

שורה: מלאכת זיהוי חיים הוא מחזהו השלישי באורך מלא, לאחר בוקר טוב קיפוד ו-פרט לכך, לא אירע דבר. (נכתב עם נעה נשיא). יוסף הוא דוקטורנט בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן ומרצה לתיאטרון בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים ובסטודיו לאמנויות התיאטרון מייסודו של יורם לוינשטיין.

שישים ימים שהה המחזאי רועי יוסף במילואים במחנה "שורה" אי-שם במרכז הארץ. שישים ימים שבהם עסק באחת המשימות המורכבות שידעה הנפש האנושית – זיהוי קורבנות הטבח. לאורך שעות ארוכות מדי, רועי והחיילים שגויסו למשימה חיפשו סימן מזהה שיקל את הזיהוי ויאפשר קבורה. במקביל הוא פתח מחשב וכתב. כתב את אשר ראה, שמע וחווה: מחשבות, רגעים שנגלו מול עיניו, תמלול מדויק של מה שנאמר סביב, וראיונות יזומים עם נשים וגברים ששהו שם.

שׁוּרָה: מלאכת זיהוי חיים הוא התבוננות עמוקה, פואטית, כנה ולעיתים מצחיקה על קושי. הוא ניסיון אמיץ וחשוף לאפשר לכולנו להבין מה היה שם, ואולי סוף-סוף להביא אותו למנוחה נכונה. כי בשביל לקבור משהו צריך לדעת מה זה. 

"׳שורה׳, על מחנה זיהוי קורבנות 7 באוקטובר, היא הצגה מפעימה ומרפאת נפש. מסמך מצמית וחשוב, שראוי להוציאו לאור. הוא חשוב בהיבט ההיסטורי והפסיכולוגי, וגם באיכויותיו כטקסט תיעודי ופיוטי."
— ננו שבתאי,  הארץ, 6 במרץ 2025

כמה שהיא איילה

פָּחַדְתִּי לְהִסְתַּכֵּל עַל אַיָּלָה כִּי הָיוּ לָהּ עֵינַיִם יְחֵפוֹת. פָּחַדְתִּי שֶׁכָּל
הַזְּכוּכִיּוֹת שֶׁנִּסְדְּקוּ בִּי, לֹא יוֹתִירוּ מִמֶּנָּה אַיָּלָה.
אַיָּלָה שֶׁלִּי כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת מִתְהַלְּכוֹת בָּהּ מַחְשָׁבוֹת אֲרֻכּוֹת
וְשׁוֹתְקוֹת. אֲנִי צוֹפָה בָּהּ מֵהַחַלּוֹן, הוֹלֶכֶת וּקְטֵנָה. כָּל בִּנְיָן שֶׁעוֹבֵר
לְצִדָּהּ מְצַמֵּק אוֹתָהּ עוֹד קְצָת.
"אַיָּלָה", אֲנִי צוֹעֶקֶת וְהִיא לֹא שׁוֹמַעַת.
פָּחַדְתִּי שֶׁזֶּה הַסּוֹף, יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אוֹתָהּ נוֹפֶלֶת, כָּל הַקִּירוֹת נִשְׁבָּרִים
מִתּוֹכָהּ,
אֲבָל אַיָּלָה שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת, הַגַּב שֶׁלָּהּ מָתוּחַ.
רַק אֲנִי יוֹדַעַת כַּמָּה שֶׁהִיא
אַיָּלָה

אבות ישורון כתב ש"שיר שהתרגל להיות שיר, זה בעצמו אנטי-שיר". כתיבתה של הלל אקרמן היא שיר שלא התרגל להיות שיר. יש בכתיבה הזו פריכות רעננה שמאפשרת לשירים לדבר על עניינים כבדים בצורה מלאת חיים. זהו תיאור של תודעה ייחודית בפעולה ותיאור של עולם שמוחזק בין התפרקות ללכידות-כלשהי שמאפשרת כתיבה.
דרור בורשטיין

הלל אקרמן, מורה לספרות בתיכון לאומניות בירושלים, בוגרת תואר ראשון לספרות כללית והשוואתית ומדעי היהדות באוניברסיטה העברית. שיריה זכו במספר פרסים: הרשון, גחמן וזולטן. כמה שהיא אילה הוא ספרה הראשון.

"בתל אביב כולן רוכבות על אופניים, והבנות בעבודה החדשה מזמינות וולט לארוחת צהריים. אני מורידה את האפליקציה, ובערב מחפשת מסעדה. אני רוצה להיות מוכנה למחר, מנסה להיטמע, יודעת שקשה למצוא מקום עם אוכל בשבילי. למחרת אני מזמינה פסטה שמנת, מגיעה פסטה בשלושה צבעים: אדום, ירוק ולבן. אני לא רוצה שהבנות מהעבודה יחשבו שאני מוזרה, אז אני מנסה לאכול. אני יודעת שהכל אותו טעם, אני יודעת שזה לא רציונלי. אבל לא טעים לי."

רומן גרפי אוטוביוגרפי על הרגלי אכילה, כאבי גדילה, זיכרונות ילדות וחיפוש אחר אהבה מאת שקד בשן. בשן פורמת ומרכיבה מחדש את סבך האירועים, הרגעים והאנשים שעיצבו את היחס שלה לאוכל, לעולם ואל עצמה, במסע שמהדהד את החיפוש האוניברסלי אחר צמיחה והשלמה. בגיל 27 אכלתי בפעם הראשונה מלפפון כתוב ומאויר בכנות, בתבונה ובהומור העדין המאפיינים את מכלול יצירתה של שקד בשן, המוכרת לקהל הקוראים מספרה אני רוצה את זה רומנטי ומן הטור "שואלת בשביל חברה" בעיתון "הארץ".