בקיץ 1979, כשנתיים אחרי ה"מהפך", התכונן יגאל אלון להתמודדות מול שמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה. הבחירות עמדו להתקיים ב־1981, והתחושה במפלגה היתה טובה למדי.
מותו הפתאומי ב־29 בפברואר 1980 קטע את התוכנית הזאת. אלון, שחשש ממשפטם של "ההיסטוריונים של העתיד", לא היה יכול לדעת כי לאחר מותו יעלה ספק על עצם הצורך בכתיבת הביוגרפיה הפוליטית שלו. ספר זה מתכוון להראות שאלון תרם לקיומה של המדינה לא פחות משתרם להקמתה.
מ־1961 ועד 1977 עמד אלון בצומתי הכרעה בשאלות כלכליות, חברתיות וחינוכיות. הוא היה הראשון לקדם את הגנת הסביבה. על שמו קרויה "תוכנית אלון", שאמרה לשים קץ לסכסוך היהודי־ערבי. הוא עיצב את מדיניות "העמימות הגרעינית", וכשר חוץ שיפר את מעמדה המדיני של ישראל באופן שהיום נראה כחלום רחוק. בלב מורשתו היחס הראוי לערבים: "לא נאיביות ולא ציניות".
מותו המפתיע בעודו בן 61 בלבד תרם ליצירת הילה נוסטלגית סביב דמותו ולעוד אירוניה היסטורית: אם בחייו טושטש הוויכוח על דרכו בחתרנות פוליטית מצד יריבים מבית, הנה אחרי מותו עשו זאת אוהביו בחיבוק נוסטלגי. הכוונות היו הפוכות, התוצאה דומה.
אבל "האמת", כפי שנהוג לומר, "היא בתו של הזמן". הקורא הסבלן מוזמן לראות כי סיפורו הפוליטי של אלון, לא פחות משהוא שחזור של כמה תמונות עבר מכוננות, יש בו קריאת כיוון לקראת הימים הבאים.