מקדמת דנא הייתה השירה לערבים אוצר תרבות יקר ערך, צורת מבע נערצת, אמצעי תקשורת ותעמולה, מכשיר פוליטי חד וגנזך היסטורי. במילותיה, שנבררו בקפידה למען לא ישתכחו מלב, מקופלות תולדותיהם של הערבים.
קרובת משפחתה של השירה הערבית הקלאסית, השירה העממית של הבדואים, שנמסרה על פה מדור לדור, נגוזה מזיכרונם של בני השבטים בנגב ככל הנראה שהשתנה עולמם בתפוכות המאה ה=20, וכיום אך מעט זוכרים משהו מאוצר בלום זה.
לבל ישכחו ומטעמים אחרים, ליקט משנות הארבעים ועד שנות השמונים של המאה הקודמת יהודי בשם ששון בר=צבי שירים, פתגמים וסיפורים בדואיים. מאוספיו של בר=סמכא זה, שהיה בעברו שומר שדות בקיבוץ רביבים, המושל צבאי של הנגב ופקיד בכיריית באר שבע, נבחרו לאסופה זו 43 שירי מחאה, מאבק וביקורת על מצבם הפוליטי של הבדואים.
שירים אלה מובאים כאן בתרגום לעברית ובת עתיק לערבית באותיות עבריות ולטיניות, וסביבם נטווה אריג מחקר הפורס שש נקודות מבט זו אחרת זו מזו ומשלימות את זו. נקודות מבט אלו מראות שמרים בדואים, דבאריה חדי הלשון של החברה השבטית, לא שבעו נחת ממצבה של חברתם, ובראייה מפוכחת עומדות בחרוזים על חולשתה הגדולה ותלו אותה יותר מכול במנהיגותם הכושלת. ספר זה פותח אפוא פתח חדש לתמורות בעולמם של הבדואים בנגב בראי השירה.