הכנסייה הקתולית ורוח המודרנה - איתן גינזברג

ב-3 ביוני 1945 עזבה קבוצה של ששה-עשר ניצולים את מחנה הריכוז בוכנוולד עם חלום משותף: להקים קיבוץ בארץ ישראל. הם קראו לעצמם ׳קיבוץ בוכנוולד׳ ועברו להכשרה בחווה חקלאית בגרמניה. הקבוצה הלכה וגדלה, חבריה העפילו בהדרגה לישראל, וביוני 1948 הקימו את קיבוץ נצר סרני.

חברי הקבוצה ניהלו יומן משותף, תחילה ביידיש ובהמשך בעברית. בלשון פיוטית, בהומור ובכנות נדירה, הם תיעדו ביומן את חייהם, חלומותיהם והתלבטויותיהם בתהליך השיקום והבנייה מחדש. שמונים שנה לאחר כתיבתו, היומן רואה כאן אור לראשונה בשלמותו בתרגום לעברית.

ד״ר לילך ניישטט ערכה את המהדורה, הוסיפה מבואות, הערות היסטוריות וקריאות ספרותיות, המעניקות ליומן מבט פרספקטיבי עכשווי ומדגישות את חשיבות הכתיבה הקולקטיבית כמעשה של תיקון, תקווה וערבות הדדית – אז וגם היום. חלקו הראשון של היומן מוצג בספר והיומן במלואו נגיש בארכיון הדיגיטלי. 

״מדובר בפנינה נדירה, צוהר ייחודי למוחם ולליבם של יהודים ניצולי מחנות ריכוז, עדות לנחישותם ואמונתם העמוקה כי עתיד טוב יותר טמון בידיהם, וכי עתיד זה צפון להם במולדת אבותיו של העם היהודי. מסמך יוצא דופן זה הינו יומן קולקטיבי, בו כל אחד מחברי הקיבוץ היה חופשי לכתוב את אשר על ליבו ומנעד הנושאים בו מרתק ביותר.״
(שטפן זייברט, שגריר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בישראל)

״בימים אלה, בהם התנועה הקיבוצית מתאוששת ממתקפת השבעה באוקטובר, פרסום יומן קיבוץ בוכנוולד מקבל משנה תוקף. נדמה שכמו אז, גם היום, עלינו להמשיך במסע ולהניף את דגל הערבות ההדדית, ובדיוק כמו חברי קיבוץ בוכנוולד — למצוא את הכוח לזקוף קומה וללכת לאור האידיאלים.״
(ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית)
 
ד״ר לילך ניישטט היא חוקרת ספרות, מרצה בכירה במכללת סמינר הקיבוצים וחוקרת אורחת במכון כץ באוניברסיטת פנסילבניה. פרסמה חמישה ספרים, ביניהם היהודיה שלהם: מותר ואסור בעדויות על השואה (הוצאת מכון מופ״ת והאוניברסיטה העברית) ו-מי מפחד מקריסטבל? סיפורה של קבוצת קריאה (הוצאת גמא והקיבוץ המאוחד). ספרה קולרידג׳ והעברית עומד לראות אור בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה.
 

תורים ארוכים לניתוחים ולרופאים מומחים; תחושת חוסר הוגנות; ביורוקרטיה מסורבלת ומתסכלת ואי ודאות - אלו רק חלק מהגורמים שיצרו משבר אמון במערכת הבריאות הציבורית בישראל.
יחד עם זאת, סיפורה של מערכת הבריאות הציבורית אינו עלילה של "טובים" מול "רעים", אלא של מערכת מורכבת גדושה באינטרסים, בתמריצים, בפתרונות אינסטנט של "כיבוי שריפות" ובשפע של רפורמות וטלאים. נוסף על כך, השינויים שחווה החברה הישראלית, מגפת הקורונה והתעצמות השפעתן של הרשתות החברתיות יצרו גלים של דיסאינפורמציה, מיסאינפורמציה ופייק ניוז, אשר הולכים ומכרסמים ברמת האמון של הציבור במערכת הבריאות ובמקבלי ההחלטות.
"מגפת האי-אמון" הוא מורה נבוכים למטפלים ומטופלים במערכת הבריאות הציבורית בישראל. הספר חושף תהליכי קבלת החלטות ואינטרסים חבויים, משקף את האתגרים המגוונים ומציע צעדים מעשיים שבכוחם לחזק את אמון הציבור בה, במנגנוניה וביכולותיה.

מה ידעו בני דורו על אהרן דוד גורדון? מה חשו כלפיו חבריו הקרובים, תלמידיו והפועלים שהלכו בעקבותיו?

ספר זה מרכז לראשונה בין כריכה אחת עשרות עדויות אישיות, מאמרי זיכרון ומכתבים שנכתבו על גורדון (1856–1922) - ההוגה והחלוץ שביקש לחולל מהפכה של ממש בנפש היחיד ובנפש האומה.

בין דפיו של הספר מתגלה דמות חיה ורוחשת: איש שהעדיף את המעשה על הדיבור, את השדה על בית המדרש, ואת החיים הפשוטים על כל הון ומעמד. החברים שכתבו עליו פנו אליו בכינויים כמו "אחינו החביב", "רענו ומורנו" ו"אב רחמן" - ביטויים שמעידים על קשר אנושי עמוק ונדיר.

הספר כולל ארבעה חלקים: עדויות אישיות וסיפורי זיכרון, מאמרים עיוניים על משנתו, לקט מכתבים מרגשים ששלחו לו חבריו, ותיעוד דבריו בוועידות מרכזיות — כפי שנאמרו, ללא עריכה. בין הממצאים: מאמר של ראובן בריינין משנת 1904 שלא היה ידוע לחוקרים עד היום, וכן קטעים מדמותו הספרותית של גורדון כפי שעיצב אותה ידידו יוסף חיים ברנר.

310 עמודים | הוצאת כביש אחד

הבית הפילוסופי הוא אסופת מאמרים המבוססת על סדרת הרצאות שהתקיימה במכון ון ליר. הספר מבקש לבחון מחדש את אחד המושגים הטעונים, הבסיסיים והחמקמקים ביותר בקיום האנושי: הבית. הבית הוא מושא לכמיהה עמוקה, מקום של ביטחון, שייכות ואינטימיות, המרחב שבו אנו אמורים להיות "אצל עצמנו" ולמצוא מנוח. אך כפי שמראים המאמרים בספר – העוסקים בהגותם של פילוסופים בולטים כפרידריך הגל, היינריך היינה, ולטר בנימין, ז'אק דרידה, אדוארד סעיד וג'ודית באטלר – לבית יש גם צד אפל ומסוכן. התשוקה לביתיות ולזהות אחידה ומוגנת עלולה להוביל בהכרח להדרה, לניכור ואף לאלימות קשה כלפי מי שנתפס כזר וכמאיים על השלווה המדומה.

הכותבים בספר נעים בין המטפורי לקונקרטי, בין הפילוסופי לפוליטי, ומציעים קריאה ביקורתית המערערת על התפיסה הרומנטית והשמרנית של הבית כמבצר סגור. הם חושפים את המתח המתמיד בין הרצון להרגיש בבית לבין האתיקה של הגלות והאל-ביתיות; בין הבית הבטוח של הגל לבין העמידה על הסף של בנימין או הגלותיות של סעיד.

הדיון הפילוסופי המוצג בספר אינו מנותק מהמציאות המדממת והכואבת שבה אנו חיים, שבה רבים כל כך נותרו חסרי בית במובן הממשי ביותר, ושבה שאלת הפליטות, ההרס והאובדן הופכת לשאלה דחופה וקיומית. דווקא בעת הזו, הספר מזמין אותנו לחשוב על הבית לא כנחלה בלעדית המקדשת אדנות וכוח, אלא כמרחב של פגיעות משותפת ותלות הדדית. זהו ניסיון אמיץ וחשוב להבין את המחיר הכבד של הכמיהה לבית, ולשאול אם אפשר לכונן תחושת שייכות שאינה כרוכה בהכרח בנישולם ובחורבנם של אחרים.